כתבה מעיתון ידיעות אחרונות- 24 שעות 06.07.10

קפיצה לגובה/איתן גליקמן

האמת היא שרק בגובה של 16,420 רגל הבנתי עד כמה גדול הסיכון. שאר הצונחים שעלו איתנו כבר עזבו את המטוס כמה דקות קודם לכן, כשהיינו בגובה של "בסך הכל" 12 אלף רגל, ורק אנחנו מחוברים עדיין למסיכות חמצן, נדרשים לנשימות קצרות. דווקא כשהגענו לגובה המקסימלי נזכר הצלם, אלעד גרשגורן, לשאול אותי: "יש לנו את כל האישורים? במוסף יודעים שאנו עולים גבוה יותר? הם יודעים שזה בגובה כזה ושאנחנו מחוברים למסכות חמצן?"
אני  מהנהן, מנסה לסמן לו באגודל "שיהיה בהצלחה ידידי", ומצביע על המדבקה בתקרת המטוס: "אל תפחד מהפחד". אני בטוח שזה עוזר כמו כוסות רוח למת, אבל שווה לנסות.
צחוק הגורל הוא שדווקא גרשגורן היה זה שבמשך ימים ארוכים ניסה לשכנע אותי לעלות איתו כל כך גבוה. "בוא תנסה", שכנע אותי, "תאמין לי שזו חוויה חד פעמית, הנאה מדהימה". אני, שעברתי כמעט כל פינה בלבנון, התרוצצתי בין מטחי הקטיושות ובין המטענים בדרך למוצב הבופור, עמדתי עיקש על דעתי.
עד כאן ידידי, אמרתי לו, עד כאן לסיכונים שאני מסוגל. ובכלל, מה עם הגב שלי? מי יענה לפלאפונים בזמן הזה? ואיך קבוצות הכדורגל שאני מסקר יחלו את אימוני פתיחת העונה שלהן בלעדיי? ניסיתי להתחמק בדרך אלגנטית, להסביר לו שזה סתם סיכון מטורף.
מילא קפיצה בגובה של 12 אלף רגל, זה כבר עניין שבשגרה, אבל למה לעלות עד ל־ 18 אלף רגל עם מטוס ססנה מדגם גראנד קרוואן? ובכלל, למה שאצנח במהירות סילון כשיש צניחות פשוטות יותר? או כשאפשר סתם להישאר ולהסתכל מלמטה.

טלפון למשפחה
השם הרשמי הוא צניחת סילון. באתר הצניחות "פרדייב" שבחוף הבונים זה הלהיט החדש בקרב הצעירים חובבי האתגרים, שניסו כבר הכל וזקוקים לזריקת אדרנלין מחודשת. מחיר הצניחה הוא אלפיים שקלים ואורכה בסך הכל דקה וחצי. במהלכה סביר להניח שתתנסו באחת החוויות הכי מיוחדות שיש לשמיים שלנו להציע. "הצניחה הזאת תאפשר לכם נפילה חופשית במשך זמן כפול מצניחה חופשית והמהירות המקסימלית שאליה תגיעו תהיה גבוהה הרבה יותר", מבטיח דן מוקדי, מנהל האתר.
בחוף הבונים אפשר לבחור בין שתי סוגי קפיצות - אחת שבה אתם צמודים למדריך ובשנייה, האתגרית יותר, אתם עדיין מחוברים למדריך אבל בידיכם מד גובה ואת המצנח אתם פותחים מתי שאתם מרגישים לנכון. בגבולות הבטיחות, כמובן, גם המדריך רוצה לחזור בסופו של דבר שלם הביתה. את הצניחה החדשה הביא מוקדי, טייס קרב לשעבר וחולה מטוסים ישנים, אחרי שנוסתה פעמים רבות מסביב לעולם. "זו קפיצת סילון אתגרית שקיבלה את כל האישורים הדרושים מגורמי הטיס השונים", הוא מרגיע. "חוויה של פעם בחיים באוויר דליל, נפילה חופשית עם נוף מדהים, קו חוף מדהים, אוויר מדהים, ים והרים מסביב. מדהים, לא?"
הדרך עד למטוס לא פשוטה וכוללת צפייה בסרט המסביר את כל שלבי הצניחה, הסבר מילולי על הסיכונים הצפויים, חתימה על מסמכים שונים, הדרכה ותרגול על יבש. ככל שהתקדמנו בשלבים הייתי בטוח שגרשגורן יוותר, שיודיע לי שלא זכור לו שבחוזה הצלם שלו יש סעיף שמכריח אותו לקפוץ ממטוסים. "תראה", הוא אומר ואני בטוח שזהו, הנה הוא עומד לוותר, "האמת שצניחה אתגרית כבר עשיתי, עכשיו זה משהו אחר לגמרי. לא צריכים הסברים, הדרכות, אני מוכן". אחרי התעקשות קצרה הוא מסכים בכל זאת לתת הצצה בסרטון ההדרכה, וככל שהתקדמו הדקות פניו החלו להחוויר. "למה צריך כזה גובה אם אפשר בפחות?" הוא תוהה. כנראה שהוא לא הראשון שמנסה להתחמק ולמדריך רז כבר יש הסבר מוכן: "כשעולים לצניחה החדשה האוויר יותר קשה לנשימה ובגלל זה צריך מסיכה שתעזור לך לנשום. זה הלהיט החדש אצל הצעירים, הם ממש אוהבים להיות מחוברים למסיכת החמצן. אחרי מאה אלף צניחות החלטנו לחדש".
בחוץ אני פוגש את ירמי לביא מניר אליה ואת רחלי יוסף מתל אביב, שניהם חגגו ימי הולדת ועשו את צניחת הסילון. אני מנסה לברר איך היה, מגשש לדעת מה הסיכוי שנשרוד את החוויה הזו בכלל. "אין מילים לתאר", קורנת רחל, "אתה בתוך העננים ליד הציפורים". לביא: "זו מתנה מבני המשפחה ליום ההולדת, חוויה אדירה, אתה מרגיש כאילו שאתה מלטף את העננים, חבל שלא נשארתי שם יותר זמן, חלום קסום".
שישה קילומטרים במהירות של 250 קמ"ש ודקה וחצי - זה מה שחלקנו עומדים לעבור בעוד כמה דקות, נדמה שרק עוד שאלה אחת של גרשגורן ואנחנו מוכנים לצאת לדרך. "אם קפצתי בעבר, למה שאני אחתום שוב, זה לא אותו הסיכון?" מוקדי, הבעלים, מבין שעומד לפניו איש לא רגוע במיוחד. "בכל קפיצה חותמים", הוא מרגיע. "אתה חותם על משהו שאתה עומד לבצע, זה משהו חדש, זו צניחה חדשנית שלא עשית בעבר. למה אלעד, קרה משהו?"
אם לשפוט לפי פניו של הצלם, נדמה שחוץ מהתקף לב קטן לא קרה שום דבר, אבל שום דבר כבר לא יעזור לו, אנחנו הולכים לעבר המטוס ונקשרים בתוכו. שישה קופצים נוספים עולים איתנו, עוזבים את המטוס אחרי 12 אלף רגל. ממש משחק ילדים. "אפשר רק להתקשר הביתה?" מבקש גרשגורן, "אגיד לאשתי ולילדים שאני קופץ, אם הם יגידו לי בהצלחה אז אני ממש לא דואג, זה יעבור לי". במצבו הנוכחי אין לנו ברירה אלא לתת לו לעשות את השיחה, אולי זה הדבר היחיד שיכול להרגיע אותו עכשיו. המדריך קורא לנו לעלות למטוס, קיבלנו אישור המראה.

מרגיש כמו סילון
"יש מזג אוויר מצוין וראות נהדרת מצור וצידון שבצפון ועד אשדוד בדרום", מכריז גלעד יצחק, טייס ותיק באל על. גרשגורן מנסה לחייך ולא ממש מצליח, המטוס עולה אל מעל לעננים. המדריך הצמוד צביקה מעוז ולצידו ינון רז, עם ותק של אלפי צניחות מאחוריהם, מקרבים את גרשגורן אל דלת המטוס והם מתחילים לנשום את האוויר הקריר והדליל בגובה הרב. "זה האוויר הכי נקי שנשמתי בחיים", מחייך גרשגורן, "יש משהו קריר באוויר". לפחות עכשיו הוא מחייך.
"אני רוצה שתשמור על הגוף שלך בצורת בננה", מפציר המדריך ינון, "שכב כמו שצריך על המשטח עם רגליים לכיוון הישבן, צריכים להיות מוכנים לכל אפשרות ואז תרגול צניחה ופתיחת מצנח".
אני מודה שלרגע קצת קינאתי בגרשגורן, האדרנלין בגופי החל לנוע ואפילו חשבתי אולי להתחלף, שהוא יסקר את הקפיצה שלי. אבל כשהתבוננתי בגובה הרב שאליו עולה המטוס החלטתי שעד כאן, שאני אמלא את המשימה העיתונאית שלי ואחזור למקום הבטוח ליד הטייס. "מי שעשה את זה פעם אחת שב אלינו", מכריז הסטיקר על תקרת המטוס, ואני נזכר במנכ"ל שהסביר לי רק לפני מספר דקות שייתכן ולא נרגיש טוב בגבהים האלה. למה שיגיד כזה דבר? האם מדובר בניסיונו מצניחות קודמות או בצבע הפנים של הקופץ האמיץ שגורם לו לחשוש לבריאותנו?
אנחנו מגיעים לגובה הנכון וזיו, מדריך מנוסה נוסף, מצלם את גרשגורן מכל זווית אפשרית, מנסה להוציא ממנו חיוך ולא ממש מצליח. הוא שם את מסיכת החמצן על פיו, לא שואל שאלות, מנסה להתרכז באתגר שעומד לפניו. האמת, בסופו של דבר הוא יצא גבר ועשה את זה.
רגע אחרי אנחנו נפגשים למטה אני ניגש בחשש לשאול איך היה, בודק אם כל האיברים שלו במקום. "חבל שזה לא היה יותר ארוך", הוא אומר לי. "לא חושבים על כלום, זו פשוט חוויה אדירה. אני מרגיש נהדר, מרגיש כמו סילון. בלי הרבה חשש עשיתי את זה, הגלישה למטה היא הדבר הכי אדיר שעשיתי בחיי". אני מבין שלראשונה בשעה האחרונה הוא סוף כל סוף מצליח לחייך באמת, שהצבע חזר לפניו. זמן טוב להציע לו לעשות את זה שוב?