נחיתה ראשונה בארץ ישראל

מתי בפעם הראשונה ישב בארצנו קהל רב על טריבונות, פיצח להנאתו גרעינים, לגם משקאות קלים, נהנה משמש פז ארצי שראלית ומרוח ים תיכונית קלילה ומלטפת ציפה בכיליון עיניים לנחיתתו של מטוס קטן, עשוי קורות עץ ומצופה ביריעות בד מהודקות, לקראת מופע ראווה מתוכנן ומתוזמן היטב של טייסו המיומן והמנוסה בפני הבאים והמצפים הנלהבים שעל הקרקע? ובכן, יש קשר הדוק ואף חפיפה מלאה בין מפגן אווירי ראשון שנערך בארץ לבין הטיסה הראשונה אי פעם בשמינו: ב-27 בדצמבר 1913 בשעה חמש בערב הגיע לחופי הארץ וליתר דיוק לחוף הצפוני של יפו (כיום "החוף המערבי" / גן צ'ארלס קלור) חוף מנשייה, מטוס קטן מסוג בלריו 11, שבו ישב הטייס הצרפתי ז'ול ודרין.  

ודרין, שהיה אחד מחלוצי התעופה הראשונים בצרפת, החל מראשית המאה העשרים, אוויראי מנוסה וקשוח, שיצא לו שם של אחד שלעולם אינו מוותר לעצמו, הגיע מכיוון ביירות שבלבנון. הוא נמנה על משתתפיה של תחרות שהוכרזה בפריס על-ידי מערכת העיתון הנודע "לה מאטן". במסגרת התחרות, נקבע ש"הפרס הגדול" יוענק לצוות מטוס שיגיע ראשון מפריס דרך האגן המזרחי של הים-התיכון לפירמידות שבקרבת קהיר במצרים.    מצרים בכלל והפירמידות בפרט היו מאז ומעולם יעד נחשב ונחשק בעיני הצרפתים.

 לדרך הארוכה והמסוכנת יצאו בדצמבר 1913, עשור בדיוק לאחר טיסתם החלוצית של האחים רייט בארה"ב, שלושה צוותים בשלושה מטוסים: בשניים מהמטוסים היו שני אנשי צוות ואילו ז'ול ודרין, שהיה סוליסט באופיו העדיף לצאת לבדו. דוקור ורו, אנשי הצוות של אחד המטוסים, פגעו בצמרת עץ גבוה, ניצלו בנס ממוות ויצאו מהמירוץ ... בונייה וברנייה פיגרו מעט מאחור ...וז'ול ודרין הוביל ובגדול!  ביצועי המטוסים של אותם הימים לא אפשרו חצייה ישירה של הים-התיכון ועל כן היה צורך לטוס בנתיב שנע לאורך ארצות האגן המזרחי של הים התיכון, שכולן אגב היו תחת שלטונה של האימפריה התורכית העות'ומאנית: תורכיה, סוריה, לבנון וארץ-ישראל. מצרים, שהייתה היעד לתחרות האווירית, כבר הייתה מדינה עצמאית, אם כי תחת השפעה רבה של בריטניה. 

כאשר זיהה ז'ול ודרין את קו החוף של יפו והתארגן בתאו הקטן והצפוף לנחיתה הישר אל קבלת הפנים המלכותית שציפתה לו בשדות מקווה-ישראל, בית הספר החקלאי העברי הראשון, שנוהל על-ידי רשת "אליאנס" ("כל ישראל חברים"), הייתה השעה מאוחרת והשמש כבר שקעה. חושך מוחלט השתרר וודרין ידע שלא יוכל לצלוח בשלום אפילו את המרחק הקטן שנותר לו מהחוף ועד  מקום הנחיתה המתוכנן. אפילו תאורה ללוח המכשירים הפרימיטיבי של הבלריו לא הייתה ... ודרין התעשת, הפנה את מטוסו לנחיתת חירום מיידית וחיש מהר נגעו גלגלי הבלריו בדיונת החול הצהובה של מנשייה. המטוס קיפץ כמה פעמים ולבסוף נעצר בחול כשכן הנחיתה המגושם שלו שבור והוא משולל כושר המראה. את הלילה הקר ההוא בסמוך לחוף הים, בילה ודרין במחיצתו של מסגר גרמני מהמושבה הטמפלרית הסמוכה, שנחלץ לסייע לו בהלחמת כן הנחיתה המרוסק.    למחרת בבוקר, כתום ליל שימורים, ללא שינה, כשהוא טרוד ומרוט, הניע ודרין את מטוס הבלריו שלו במשיכת מדחף עזה, נכנס לתאו והמריא מתוך הדיונה ... לעבר קבלת הפנים, שחיכתה וחיכתה וציפתה ... ומחלה על כבודה ... ובבוקר, שבה והתכנסה לה במקווה-ישראל: יהודים, ערבים ותורכים.    המון אדם הצטופפו בשדות המוריקים של בית הספר החקלאי העברי הראשון, נחרדו מרעש המנוע, פערו פיות ורעדו בכל גופם מחמת עוצמת המפגש הראשון שחוו בין אדם לבין מטוס בארץ-ישראל.    ודרין נחת ברכות, הסיע לחנייה שסומנה עבורו על-ידי המארגנים, עצר את הבלריו, דומם מנוע, ירד בקפיצה בוטחת מתאו ושמח לגלות שהוכנה לקראתו ארוחת בוקר קונטיננטלית דשנה ...  לאחר שכילה את כל התקרובת שהונחה לפניו והאזין ברוב קשב לכל הנאומים שנשאו שם לכבודו, הניע ודרין את מנוע הבלריו באותה משיכה עזה שכה הצטיין בה, טיפס בזריזות לתאו והמריא ממקוה-ישראל, שבה התקבל בסבר פנים כה יפות, לעבר יעדו הבא: אל-עריש עטורת הדקלים בצפון סיני, שממנה יוכל לצאת הישר אל היעד - הפירמידות המיוחלות של הליופוליס.

את ריצת ההמראה הקצרה והבוטחת עשה לקול תשואות הקהל המגוון, שהיה לעד משתתף במפגן הראווה הראשון והמתוכנן למחצה של מטוס בפני קהל בארץ-ישראל. זכרו: ז'ול ודרין, 27 בדצמבר 1913. האיש שלקח את הגביע הראשון והיה הראשון לנחות ולהמריא, ואז שוב להמריא, לנחות ולהמריא ... בארץ-ישראל.  אוויראי, "ציפור אדם",וגיבור.   ז'ול ודרין, שהיה אדם אמיץ עד אימה ונודע בנטייתו להסתבך בויכוחים ובתגרות, איבד את אחיו, אמיל, שהיה טייס מנוסה בעצמו בתאונת טיסה בתחילת שנת 1914. הוא נכנס להתכתשות מתישה עם רנה קינטון, עורכו של ה"לה מאטן", שארגן את תחרות הטיסה לקהיר ואף הזמין אותו לדו-קרב ... 

במלחמת העולם הראשונה טס ודרין כטייס קרב, הצטיין בקרב ויצא ממנה באורח נס בשלום. ב-19 בינואר 1919 נחת ודרין, לעיני קהל נדהם, שלא יכול היה להאמין למראה עיניו, על גג בית הכלבו הפריסאי המפורסם, "גלרי לאפאייט"ולאחר מכן גם המריא ממנו ללא פגע ...! את חלומו הגדול: להיות הטייס הראשון שיקיף את כדור הארץ כולו, לא זכה ודרין, מגשים חלומות ידוע, להגשים. הוא נהרג בשנת 1919 בתאונת טיסה במהלך תחרות אווירית בין פריס לרומא.

מאמר זה נכתב ע"י אבי משה-סגל.