זהרה לביטוב- הטייסת הראשונה בחיל האוויר

זהרה לביטוב – הטייסת הראשונה בחיל האוויר

ילדות ונעורים
זהרה נולדה בכ"ד תשרי תרפ"ח. מעידים עליה שכבר כתינוקת בבית התינוקות הייתה זהרה עצמאית ביותר. במהלך ילדותה עברה המשפחה מתל אביב לירושלים ובמהלך מלחמת העולם השנייה, כשתל אביב הופצצה, עברה שוב אל הסבים שלה, בעיר רחובות.

מיד עם סיום לימודיה הצטרפה זהרה לפלמ"ח. תחילה נשלחה לפלוגת הפלמ"ח בקיבוץ תל יוסף, שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין) ובהמשך עברה לפלוגה אחרת בעין- חרוד, שם הכירה לראשונה את ידידה ואהובה העתידי שמואל קאופמן. זהרה שימשה כחובשת במבצע ליל הגשרים, בפעולת הפיצוץ בגשר א-זיו, כשארבעה עשר מחבריה הלוחמים נהרגו והיא נפצעה בעיניה. לאחר החלמתה שבה לעין חרוד.

 המשך שירותה הצבאי -  תחילתו של סיפור אהבה
מעט מאוחר יותר התרחשה השבת השחורה, שבעקבותיה החליט ידידה שמואל קופמן לחזור לשירות נוסף בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד, על אף שסיים את שירותו בפלמ"ח זה מכבר והתכונן לקראת לימודיו באנגליה. עם שובו לעין חרוד נפגשו השניים בשנית וידידותם, שהחלה במהלך תקופת שירותו הראשונה של שמוליק, הפכה לאהבה גדולה. עם שובו של שמוליק לפלמ"ח נשלחו השניים לקורס מפקדי כיתות ובסיומו הוצבו כמפקדי כיתות בפלוגה שבעין חרוד. לאחר מספר חודשים התארסו השניים והחליטו להשתחרר מן הפלמ"ח, להתחתן ולנסוע יחדיו ללימודים בארצות הברית. ביום שחרורם מהפלמ"ח, ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי אחד הלוחמים, שמוליק ושני לוחמים נוספים נהרגו.    

שירות צבאי שני והכשרה כטייסת
לאחר מותו של שמוליק ובתום תקופת האבל נסעה זהרה אל אחותו של שמוליק (ברוריה) שגרה בפילדלפיה, ארצות הברית. שם החלה בלימודי רפואה, ולאחר זמן-מה עברה לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, להמשיך את לימודיה שם. אולם, עם פרוץ מלחמת השחרור עזבה את לימודיה והצטרפה לקורס טיס של חיל האוויר שנערך אז בבייקרספילד, קליפורניה. ביוני 1948 סיימה זהרה את קורס הטיס ושבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי.  שם מונתה לתפקיד סגן מפקד הטייסת בשדה התעופה בתל אביב. תפקידה כטייסת תובלה היה להחזיק קשר עם הנגב, ירושלים הנצורה וכל הנקודות המבודדות אליהן לא הייתה גישה אלא דרך האוויר. בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון ברמן, אך ברמן נהרג ב-7 ביולי 1948 , כאשר מטוסו הופל מעל לוד. ב-10 באוגוסט 1948 , במהלך טיסה שגרתית בין ירושלים לתל אביב, בעקבות תקלה טכנית, התרסק מטוסה של זהרה. המטוס המריא ממנחת רחביה והתנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. זהרה והטייס הנוסף במטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרגו.

מהאתר של דואר ישראל: 

זהרה לביטוב, הטייסת הראשונה בחיל האוויר, ושמוליק קופמן מן הפלמ"ח, שאהבו עד מוות
מאת זוהרה לביטוב לשמואל קופמן
עין חרוד, 1.1947

"שמוליק! 
השעה כעת מוקדמת ביותר, רק 8 בערב, ואילו אני כבר מתכוננת ללכת לישון, וסיבות אחדות לכך, ראשית אני עייפה אחרי שני הימים של שינה של 10-4 שעות. שנית, נוח לי יותר לישון ולחשוב עליך מאשר לשבת כאן ולהתגעגע בהקיץ. ועוד סיבה חשובה היא: כ. רוצה שאהיה ערה מרבית הלילה כדי לקבל את החוזרים, הווה אומר, לא לישון רוב הלילה למעשה. מניתי כאן מספר רב של סיבות, אלא שכולן אין בהן למנוע אותי מלשבת שעה ארוכה ולכתוב לך.זה נתון כרגיל בידי הלב והעט. האחד מכתיב, השני כותב, ואני בעצם רק צופה מה נכתב כאן.
אפתח בכמה דברים שעלי להודיעך. הגיעה היום אחה"צ טלגרמה מאביך בנוסח זה: "שמואל, שלח העתק מיד. התקשר איתי הערב עד 9 בערב. הדברים דחופים". החלטתי לצלצל אליו ולהודיעך לבית הערבה באם הדברים חשובים ביותר.
השגתי קשר מיד. ברגע שפתחתי את הטלפון התקשרתי עם עפולה, ולא עבר רגע ודברתי עם אביך. מתברר כך, שחבל מאוד שלא כתבת בקשת שחרור ושלחת אליו לירושלים. הערב צריכה היתה להתקיים איזו ישיבה, ובלי בקשתך לא יכולים לדון בעניין, כי ייתכן שאינך רוצה בזה כלל. אמרתי לאביך שכתבתי לו מכתב גם בשמך ושלחתי היום. אם תוכל, שמוליק, נסה נא לכתוב את הדבר בבית הערבה ולשלוח אליו ישר. כן הוא בקש להגיד לך שתדגיש שזהו בהחלט רצונך, לבל ייצא הדבר כאילו בעל כורחך נעשה הדבר.
אספר לך קצת על המשך ההרפתקאות שעברו עלי היום. מיד כשהתחלתם מתרחקים עלינו על האופנוע ונסענו כמה דקות. בכל אופן אפשר היה לי לעמוד ולהסתכל בך מרחוק וללוות אתך במבט עד שנעלמה דמותך וכולכם יחד הייתם גוש של אנשים שקשה היה לי להבחין בו אותך. רק באותו רגע שהתרחקת השיג אותך הלב. תפס את מקומו, ועתה הוא אתך, ש. שלי, שלחתי עימו את מיטב רגשותיי וברכותיי לדרך צלחה. הדרך חזרה הייתה מהירה יותר. בבית שאן תעינו קצת והסתובבנו, במקום לכיוון העמק, נסענו לכיוון הגשר הרומאי ועשינו סיבוב עצום. את העלייה עלה האופנוע במהירות של מעלה מ-100. בקיצור הייתה נסיעה עצומה. עוד הגעתי למשק בזמן וסדרתי להם את התרמילים ואת העניינים במטבח. ו-כ. אפילו לא ידע עד שלא סיפרתי לו. בעצם הייתי כל הזמן עסוקה, אבל משהגיע הערב ונפניתי - התחיל להיות קצת עצוב..
--- דפקו הרגע בדלת. הופיע ט. עלי להפסיק, שמוליק, ללכת. אמשיך כשאחזור.
--- בעצם זוהי הפעם הראשונה שהתחלנו במכתבים כשאנו רחוקים (קורס הספורט בכל זאת עוד לא כל כך במניין). התחילה פרשה חדשה, פרשת מכתבים...אין לך מושג כמה אני רוצה שכבר יהיה היום בשבוע הבא. מה הנך עושה כעת, שמוליק. צועד באון בראש ה"ווים", או אולי אוכל ארוחת ערב, או אולי?...מי יודע מה הנך עלול לעשות ברגע זה, לחשוב ברגע זה ולהרגיש עתה?
קודם כל, וודאי קר לך, למרות שאם אתם הולכים, אז וודאי הולכים מהר. בכל זאת קר להן לרגליים, ואולי אף לברכיים, ואולי לכל הגוף? וכאן עומדת מטתך עזובה כרגע, וודאי אף היא חושבת: איהו?...מדוע לא בא היום?
שמוליק, מרגישה שאני יכולה לכתוב בלי סוף, לכתוב מעתה עד הרגע שתחזור, וכל הזמן יהיה מה לספר לך. שמוליק, כמה הייתי נותנת כעת כדי לראותך רגעים אחדים! רגע אחד, שניות מספר! רק להציץ עליך וללחוש "שמוליק שלי", ואולי אף להספיק ללחוץ יד חזק, חזק..
יודע אתה מה אני חושבת? בלילה כשאשב לחכות להם, אולי אכתוב לך, אם לא אישן בינתיים, כי אני באמת מרגישה עייפות חזקה. שמוליק, קשה יהיה לי כאן כל כך הרבה ימים בלעדיך. לכן אני זוממת להגיע לשבת הביתה, ויש לי כבר תכנית בקשר זה. אם חפצי זה יצלח, הרי יהיה באמת טוב. שבת כאן בלעדיך... איני רוצה לחשוב על כך, אסע וחסל, נקווה שאצליח.

שמוליק, חזור כבר אלי... רק מרחוק אני מרגישה כמה הכל חסר טעם כשאינך כאן. שמוליק, איני רוצה להמשיך לכתוב כי איני רוצה להרבות להשתפך. הרי אתה את רגשותיי מכיר ויודע.
קשה לי להיפרד מהנייר, כאילו אדם חי היה זה, ובכל זאת נעשה זאת קצת בכוח. העט רוצה להמשיך לכתוב, אבל נגיד לו די...
ושוב שלום שמוליק שלי.
להתראות

זהרה."