הרגע שבו צנחתי בפעם הראשונה, יסמין מאוזנר-קוטליצקי מספרת, מתוך זמנים מודרנים 30.5.12

יסמין מאוזנר-קוטליצקי (35), מבעלי רשת האופנה מאוזנר, נשואה ואם לשתיים מתל אביב מספרת על חווית הצניחה החופשית שלה בחוף הבונים:

הרצון לצנוח נבט בתוכי לאחר שאדם מאד קרוב אליי חלה במחלה קשה. הבנתי שכיוון שהחיים קצרים, אני רוצה להתנסות בכל, לחיות את החיים במלוא עוצמתם וליהנות מכל רגע. הידיעה שברגע אחד הכול יכול להיקטע ואתה יכול למצוא את עצמך חסר אונים ולאבד את כל מה שברשותך טלטלה אותי והובילה אותי לעשות משהו נועז, לחוות חוויה חדשה תוך התעמתות עם הפחדים ועם החששות שלי.
השנה צנחתי בפעם הראשונה, בליווי מדריך צניחה חופשית. קשה לתאר את התחושה העילאית שחשתי בעודי באוויר. מדובר בתחושה של חופש, של שחרור, של התעלות ושל הרבה אדרנלין. מוזר שעד עכשיו לא הצלחתי להביא את עצמי לצנוח, כי אני מגדירה את עצמי בחורה חובבת אקסטרים: כל קיץ אני עושה סקי מים בכנרת וכל חורף אני עושה סקי שלג. בנוסף למדתי קיקבוקסינג ואני לא חוששת לחטוף מכות, תרתי-משמע. אבל לצנוח לא עלה בדעתי.
אחי קנה לי את הצניחה כמתנה ליום ההולדת. ברגע הראשון חשבתי לעצמי שאין טעם לקחת את הסיכון. אני אימא לשתי בנות, ואני מודעת לסיכונים. ובכל זאת, החלטתי לשים את נפשי בכפי וללכת על זה. לקחתי את משפחתי איתי לנקודת היציאה. המראתי יחד עם קבוצה של נשים פחות פחדניות ממני במטוס קל ממסלול ההמראה בחוף הבונים. כשהמטוס היה בגובה רב, הנשים החלו לקפוץ ממנו בזו אחר זו, כשכל אחת חבוקה בזרועותיו של מדריך. כשתורי הגיע, קיבלתי רגליים קרות והחלטתי לא לקפוץ. בגללי המטוס עשה סיבוב נוסף, ובנות הקבוצה איבדו את סבלנותן. הצלם שהיה צמוד אלי הזהיר ואמר: "אם את לא קופצת עכשיו, את מחמיצה את ההזדמנות". אמרתי "זהו, אני עושה את זה. למה שדווקא לי המצנח לא ייפתח?" עצמתי את עיניי ואמרתי למדריך "תוביל אותי, אני בשליטתך". זה היה תרגיל חשוב בהתמסרות. בדרך כלל כמנהלת, אני רגילה שהכול בשליטתי. אני חיה בעולם בטוח ויציב, אני יודעת איך סדר היום שלי נראה ומהן המשימות שלי בכל יום נתון. חווית הצניחה היא האנטי-תזה לחיים היציבים והמאורגנים שלי, היא בעצם סוג של אי ודאות והליכה אל הלא נודע.
השניות הראשונות של הצניחה החופשית הן כמו בחלום, שבו את נופלת לתוך תהום. אחר כך המצנח נפתח וכל הביטחון חוזר, ממש כפי שהוא בחיים הרגילים. בנקודת הנחיתה המתינו לי בעלי ובנותיי. היה בי רצון להעביר לבנות את המסר שלא היה בי כל פחד, שהכול היה נהדר, אז ירדתי עם חיוך ענקי ואמרתי לעצמי "עשיתי את זה". כבר ברגע שבו הרגליים נגעו בחזרה בקרקע, ידעתי שהצניחה היא רק יריית פתיחה לפעילויות אתגריות נוספות, שאתנסה בהן בעתיד. ובאמת, בעקבות הצניחה צללתי עם כרישים.