הקשר שבין אופטימיות ללקיחת סיכונים בצניחה חופשית

סטודנט מאוניברסיטת ת"א בחר לבצע מחקר המתעסק בהשלכות נפשיות, פסיכולוגיות ופיסיות של אנשים העוסקים בצניחה חופשית. המחקר דגם קבוצות של מדריכי צניחה חופשית כנגד אנשים שצנחו צניחת טנדם (צניחת היכרות). הנבדקים מילאו שאלונים לפני ואחרי הצניחה אשר מעריכים את האופטימיות הכללית של הנבדקים. מבחן נוסף מדד את הדופק של הצונחים לאורך כל החוויה, ובחן מהם נקודות שיא ההתרגשות (אתם בטח יכולים לנחש מה הם!). בנוסף נבדק מי יודע להשתלט על ההתרגשות ומי לא. המחקר מתמקד בצניחה חופשית כמודל להתנהגות בזמן לקיחת סיכונים ומשליך את התוצאות על תחומי חיים שונים כמו עסקים, קריירה ועוד. התוצאות מעניינות למי שמתענין בתחום הצניחה או לכל אחד שחולם על צניחה חופשית ומתכנן לעשות צניחת טנדם. לאלה מכם שמתעצלים לקרוא את כל העבודה המצורפת סיכמנו את המסקנות המרכזיות של המחקר בשלוש נקודות:

  • אחרי הצניחה הראשונה הנבדקים נהיו אופטימים יותר
  • בדקות שלפני הקפיצה מהמטוס ההתרגשות של הצונחים עולה משמעותית. בשלב הזה, בניגוד לצונחים מתחילים, מדריכי צניחה יודעים להרגיע את הגוף ולהוריד את הדופק 
  • ככל שהמדריכים בעלי נסיון רב יותר בצניחה חופשית הם רגועים יותר
הנקודה השלישית אמנם נשמעת לא מפתיעה אך חשוב לזכור שלכל המדריכים שנבדקו יש נסיון רב. לכולם מעל 2000 צניחות חופשיות ושנים של עבודה בתחום. המחקר מראה שיש משמעות לניסיון שנצבר לאורך שנים רבות.

צניחה חופשית במרכז | צניחה חופשית | פרדייב

אופטימיות ולקיחת סיכונים בצניחה חופשית


תקציר מחקרנו עוסק באופטימיות, תפיסת המציאות והאופן בו אנשים מתמודדים עם סיכון. לצורך כך בחנו קבוצה של מדריכי צניחה חופשית וקבוצה של אנשים אשר ביצעו צניחה חופשית בפעם הראשונה בחייהם. בחלקה הראשון של העבודה ביצענו סקירת ספרות מקיפה בתחומי האופטימיות, אופטימיות לא מציאותית, אפקט "מעל הממוצע", לקיחת סיכונים והספרות הקיימת בחקר הצניחה החופשית. בחלקה השני של העבודה חקרנו את האופן בו מידת האופטימיות של האדם משתנה כאשר הוא ניצב בפני סיכון שאינו בשליטתו ומצאנו כי אנשים אשר מבצעים את הצניחה החופשית בפעם הראשונה בחייהם חשים פסימיות יתרה אשר אינה מייצגת את מידת האופטימיות הכללית שלהם. בחלקה השלישי של העבודה חקרנו את האופן בו מתמודדות שתי קבוצות הנבדקים עם הסיכון שבצניחה החופשית ובאמצעות הקלטת דופק הנבדק  מצאנו כי מדריכי צניחה חופשית מבצעים תהליך של רגיעה ושכנוע עצמי המאפשר להם להתמודד עם הסיטואציה המסוכנת. מחקרנו פותח פתח הן לעולם הצניחה והן לשימוש באמצעים מיוחדים בכדי לבחון את מידת הלחץ וההתרגשות של האדם לפני ותוך כדי לקיחת סיכון.   קריאה נעימה.
מבוא
אופטימיות ותפיסת המציאות אופטימיות היא אחד ממנועי המוטיבציה של האדם. אדם אופטימי מאמין שיוכל להשיג את רצונו, יצליח בחייו ובאופן כללי שדברים טובים יקרו לו. האופטימיות משרתת אותנו ברגעי שפל כאשר היא מאפשרת לנו לצפות קדימה לקראת עתיד טוב יותר ומסייעת לנו להתמודד עם לחצים. בעשורים האחרונים נעשו מחקרים רבים בנושא אופטימיות והאופן בו היא משפיעה על תפיסת המציאות וקבלת החלטות. אופטימיות משפיעה לא רק על יחסיו של האדם עם הסביבה שלו אלא אף על החלטותיו ובסופו של דבר גם על התוצאות אותן הוא משיג. המחקר הקיים עוסק ברובו בהשפעת האופטימיות על מצבו הנפשי של האדם, על האופן בו הוא מקבל החלטות ונוטל סיכונים. במחקרם של Puri & Robinson (2007) המתייחס לאופטימיות בהקשרי עבודה, מתארים החוקרים כיצד אנשים אופטימיים עובדים קשה יותר, מצפים לפרוש מהעבודה מאוחר יותר וחוסכים יותר כסף בחייהם. תחום נוסף של מחקר מעיד על הקשר שבין אופטימיות לבין בריאותו הפיזית והמנטלית של האדם. במחקרם המקיף של Scheier & Carver (1992) אשר כלל מספר רב של ניסויים, נמצא קשר ישיר בין אופטימיות לבין התמודדות טובה עם לחצים, החלמה ממחלות וניתוחים מסובכים ובריאות נפשית וגופנית כללית. מלבד מחקריהם, טבעו החוקרים את שאלון האופטימיות המפורסם - Life Orientation Test (LOT). מאז 1985 ועד היום בוצעו עשרות רבות של מחקרים אשר השתמשו בשיטה זו בכדי לאמוד את אופטימיות האדם במצבים שונים. בשיטה מוכחת זו השתמשנו בכדי לאמוד מידת אופטימיות אצל הנבדקים. אך לאופטימיות השפעות נוספות אשר עלולות לגרום לאשליה אצל האדם אשר מאמין שביכולותו להצליח גם כאשר המצב אינו בשליטתו. מעבר ליתרונות הגישה האופטימית, החוקרים Puri & Robinson (2007) מצאו גם במחקרם שהאופטימיים הקיצוניים נוטים לקחת סיכונים מוגזמים. האופטימיות הקיצונית מעוררת אצל האדם תחושה של יכולת וסיכויי הצלחה גבוהים, לעיתים גבוהים מיכולותיו האמיתיות. במחקר נוסף אשר בוצע ע"י Norem & Cantor (1986) נבחנו נבדקים אשר נקטו בגישות שונות לגבי יכולתם להצליח במטלה. קבוצה אחת נקטה בגישה האופטימית אשר מכוונת את האדם לשאוף גבוה, להאמין ביכולותיו ולצפות לטוב ביותר ולהצלחה במשימה. הקבוצה השניה נקטה בגישה פסימית-דפנסיבית. גישה זו מאפיינת אנשים אשר מנסים להנמיך ציפיות באופן מודע בכדי לא להתאכזב מהתוצאה במידה וזו לא תתרחש כפי שרצו. מנמיכי הציפיות שואפים לטוב אך מוכנים נפשית לתוצאה פחות טובה ומתוך כך אופטימיים פחות. ממחקר זה עולה כי המשתמשים בגישה הפסימית-דפנסיבית "מרככים את עצמם" מבחינה נפשית ומגיעים מוכנים יותר למצבים בהם התוצאות לא היו כפי שרצו, בניגוד לאופטימיים אשר מתאכזבים יותר כאשר אינם מצליחים. הפסימי-דפנסיבי מייצר "חומת מגן" אשר מסייעת לו להתמודד עם כשלון בזמן שהאופטימי חשוף רגשית למצבי כשלון. סוג אחר של ספרות הקשור באופטימיות האדם עוסק במונח "אפקט מעל הממוצע". אפקט זה מתיחס למצב שבו אדם מעריך את תכונותיו ויכולותיו כגבוהות מהממוצע כאשר לא ייתכן שכל האנשים הינם מעל הממוצע. אפקט זה מציג את הצד האפל של האופטימיות כאשר אדם עלול להעריך את יכולותיו באופן מופרז ולקחת סיכונים מיותרים. מחקרים רבים מעידים על כך שבני האדם נוטים לחשוב שהם בלתי פגיעים וכי באופן כללי האדם מצפה כי אירועים טובים יקרו לו ואירועים רעים יקרו רק לאחרים. הנטייה הזאת באה לידי ביטוי הן בנושאים פעוטים והן בנושאים של לקיחת סיכון ושל חיים ומוות. המונח אשר טבע Weinstein עבור אותה נטייה נקרא "אופטימיות לא מציאותית". המחקר בנושא אופטימיות לא מציאותית התפתח לאורך השנים וזכה לפרשנות רבה מצד החוקרים. קיימות שתי סוגיות מרכזיות בנושא זה, הראשונה עוסקת בשאלה מהיכן מגיעה הנטייה של הפרטים לאופטימיות לא מציאותית. לפי המחקר, נטייתו של האדם לאופטימיות לא מציאותית מושרשרת היטב בהכרה התודעתית שלו. כך למשל, ככל שאדם מאמין יותר ביכולותו לשלוט באירוע בעל אופי שלילי, כך הוא יאמין פחות בסיכוי להתרחשות אירוע מסוג זה. הסוגיה השנייה בנושא אופטימיות לא מציאותית הינה האופן בו היא חוזה את התנתהגות האדם. במאמרו מ-1989 טוען  Weinstein כי סביר להניח שאופטימיות לא מציאותית חוזה התנהגות, או לפחות צריכה לחזות התנהגות. פרט אשר חווה אופטימיות לא מציאותית צפוי להעריך יתר על המידה את יכולותיו לקחת סיכונים בהתאם. בניגוד לגישתו של Weinstein, החוקרים Otten & Van der Pligt  (1992) טוענים כי אופטימיות לא מציאותית אינה גורם אשר מנבא התנהגות מכיוון והתנהגותו של הפרט בעבר משפיעה על התנהגותו בעתיד וכמו כן, תפיסת הסיכון של הפרט היא תוצר ישיר של התנהגות העבר שלו. לפיהם, התנהגותו של הפרט אינה ניתנת לחיזוי מפני שלניסיון העבר השפעה חזקה יותר על התנהגותו בעתיד. דוגמא נוספת לאופטימיות לא מציאותית ניתן לראות במחקרם שלFinn & Bragg  (1986) על אוכלוסייה של רוכבי אופנועים. החוקרים מצאו כי רוב הרוכבים מאמינים כי הסיכויים שלהם לעבור תאונת דרכים נמוך יותר מאשר הרוכבים האחרים וזאת מפני שהם מחשיבים עצמם כיותר מיומנים ומנוסים מהאחרים. אפקט מעל הממוצע בא לידי ביטוי בהתנהגות של אותם רוכבים באופן המשליך על תפיסת המציאות שלהם שבפועל הינה תפיסה בלתי מציאותית. בשנת 1993, חוקר בשםMaKenna  טען כי התהליך שהשפיע על רוכבי האופנוע הוא בעצם "אשליית השליטה" ולא "אופטימיות לא מציאותית". החוקר ניסה להוכיח את טענתו ע"י מספר מניפולציות בהן הוא שינה את מידת השליטה האישית של הנהגים בסיטואציה. החוקר הראה כי תפיסתם העצמית של הנהגים כי הם בלתי פגיעים מפני תאונת דרכים קרתה לא בגלל שהם השוו עצמם לנהגים אחרים אלא בגלל התפיסה האישית שלהם של יכולותיהם והשליטה שלהם בסיטואציה ועניין זה גרם להם להאמין שהם חסינים לאירועים שליליים. סביר שאופטימיות לא מציאותית תרתיע אנשים מלאמץ אמצעי זהירות באופן כללי ואשליית השליטה תוביל אותם לזלזל באמצעי הזהירות כמו לא לצאת לעקיפה או לא לשמור מרחק מהרכב שלפניהם.
אשליית השליטה: סט של ניסויים שנערכו ב-1975 הראו כי בני אדם מעריכים לרוב יתר על המידה את שליטתם על  סיטואציות שמתנהלות באופן מקרי לחלוטין. באחד מאותו סט ניסויים אפשרו לקבוצה מסוימת לבחור כרטיס לוטו כאשר לקבוצה האחרת חילקו את הכרטיסים באופן אקראי. בהמשך אפשרו לכולם להחליף את הכרטיס שבידם בכרטיס בעל סיכויי זכייה גבוהים יותר ומצאו כי על אף העובדה שהחלפת הכרטיס תגדיל את סיכויי הזכייה, הנבדקים אשר בחרו בעצמם את כרטיס הלוטו שלהם נטו לבחור שלו להחליפו. אנשים נוטים להאמין שבשל העובדה שהם בחרו את הכרטיס בעצמם סיכויי הזכייה שלהם גדלים מכיוון שפעולת הבחירה נתנה להם סוג של שליטה על תוצאות ההגרלה. האלמנטים שקובעים האם הפרטים יעריכו יתר על המידה את שליטתם במצבים מסוימים הם גם הסיטואציה שבה הם נמצאים וגם גורמים אישיותיים. אלמנט הסיטואציה כולל בתוכו מעורבות אישית, בקיאות, ידע מוקדם על התוצאה הרצויה והצלחה במשימה. מעורבות אישית מתייחסת לפרטים שפועלים בעצמם בניגוד לפרטים שאחרים פועלים עבורם. כאשר עבור אותם פרטים שפועלים לבד, אשליית השליטה מתרחשת בסבירות גבוהה מאוד. הבקיאות של הפרטים משפיעה גם היא על אשליית השליטה, כאשר הנסיבות או החומרים שאיתם הפרט עובד מוכרים לו, יותר קל לו להעצים בראייתו את השליטה האישית שלו. ידע מוקדם על תוצאה רצויה מתייחס לפרטים שיודעים מהי התוצאה שהם רוצים להשיג וכיצד ידע זה משפיע על האופן שבה הם תופסים את הסיטואציה. למשל, שחקן יודע מהי התוצאה שהוא רוצה להשיג כאשר הוא עולה על במה ובכך הוא מרגיש שיש לו שליטה על הסיטואציה. הצלחה במשימה משחקת תפקיד חשוב ביותר באפקט אשליית השליטה, פרטים אשר מקבלים את התוצאה לה הם קיוו בשיעור גבוה מעריכים את השפעתם באופן משמעותי יותר מאשר פרטים שמקבלים את התוצאה שהם רוצים בשיעור נמוך. האלמנט השני הינו אלמנט הגורמים האישיותיים, כאשר הוא כולל בתוכו את מצב רוחו של הפרט והצורך שלו בשליטה. למשל, פרט עם נטייה לדיכאונות הינו בעל הערכה מציאותית לגבי היכולת שלו לשלוט בסיטואציה מסוימת בהשוואה לפרט שאינו נוטה לדיכאונות ובשל כך השקפת עולמו שונה. הצורך בשליטה של הפרט מוביל אותו להערכת יתר בנוגע להשפעתו על התוצאה. ב-1998, החוקרים Thompson, Armstrong & Thomas   הציעו הסבר לשאלה מדוע הפרטים לוקים באשליית השליטה. התיאוריה שלהם גורסת כי הפרטים משתמשים בכללי אצבע שעוזרים להם להעריך את ההשפעה שלהם על התוצאה. כללי האצבע יובילו להערכה של הסיטואציה מכיוון שמשתמשים בהם בדרך כלל בסיטואציות בהן לפרט אכן יש שליטה ולכן הפרט מוטעה. כאשר הפרט חווה אשליית שליטה הוא נהנה ממצב רוח חיובי וממוטיבציה גבוהה.
לקיחת סיכונים : תחום נוסף של ספרות אותו בחנו במחקר זה הינו התחום של לקיחת סיכונים ורגולציה עצמית (self regulation) כהכנה לקראת לקיחת סיכון כגון צניחה חופשית. בוצעו מחקרים רבים בנושא רגולציה עצמית והבולט שבהם (Bandura, 1991) מציין מספר תופעות הנובעות מאפקט זה - התופעה הראשונה הינה פיקוח עצמי (self monitoring) - מתייחסת לכך שאדם אינו מבצע ניטור ופיקוח עצמי על פעולותיו באופן אובייקטיבי אלא מושפע מגורמים רבים המסיטים את יכולתו להעריך את עצמו. תופעה שנייה הינה ההשפעה על הערכה ושיפוט (eva luate judgment) - הערכתו והבנתו של האדם את המצב תלויים מאוד ומושפעים ממאפייניו האישיים ומהסיטואציה עצמה כך שגם בהיבט זה הערכתו של הפרט אינה אובייקטיבית. תופעה שלישית משמעותית הינה האמונה ביכולתו של האדם לגרום לדברים להתחולל (self-efficacy) - אמונתו של האדם ביכולתו העצמית לבצע פעולות מושפעת מאוד מניסיונו, מהמצב עצמו ובעיקר מגורמים אישיותיים אשר אינם משקפים כלל את המצב האובייקטיבי. ממחקר זה עולה כי האדם מבצע תהליכים קוגניטיביים של שכנוע עצמי במצבים רבים בחייו בכדי לאפשר לו להתמודד עם הסיטואציה הקשה ולחזק אצלו את האמונה שביכולתו לבצע פעולות מסוימות ולהשיג את מטרותיו. במחקר נוסף של Rudski (2004) מציג החוקר את הקשר שבין אופטימיות, שליטה עצמית ואמונות תפלות. לפי החוקר אנשים מתמודדים עם מצבים שאינם בשליטתם בשתי דרכים שונות. הראשונה היא תחושת תסכול, ייאוש וחוסר אונים - למעשה חוסר התמודדות עם המצב והשלמה עם כך שהגרוע מכל עלול לקרות והשנייה היא הסתמכות על אמונה, או אמונה תפלה תוך הסטת תשומת הלב מהיבטי הסיכון אל שכנוע עצמי שהסיטואציה בשליטה. את האפקט הזה נבחן במחקרנו. נציין שוב את מחקרו של Weinstein (1984) אשר מצא כי אנשים תופסים באופן מעוות את יכולותיהם האישיות הן בהיבטי אופטימיות מוגזמת והן בהיבטי לקיחת סיכונים אשר אינם תואמים את יכולותיהם האישיות ואת יכולותיהם לשלוט במצב. בין אם באופטימיות ובין אם בשכנוע עצמי, אנשים נוטים לקחת סיכונים באופן שאינו משקף אובייקטיבית את הסיכוי לתוצאה טובה ואת יכולותיהם לשלוט במצב.  

צניחה חופשית
צניחה חופשית סיקרנה חוקרים רבים מתוך היבטים שונים. מחקרו המפורסם של  Lyng (1990) עסק בסיבות ובנסיבות בהן אנשים לוקחים סיכונים באופן התנדבותי והתייחס לסתירה שבין פעולות ממשלתיות וחברתיות לצמצום הסיכונים לציבור ובין התפתחות ענפי הספורט האתגרי וצמיחת הנטייה ללקיחת סיכונים על ידי הציבור. מחקר נוסף (Chatterton et al., 1997) בחן את ההשפעה ההורמונלית של צניחה חופשית על אנשים המתנסים בה בפעם הראשונה ומצא קשר ישיר לעלייה בתחושת לחץ וחרדה בייחוד ברגעים האחרונים שלפני צניחה חופשית. במחקרם של Campbell & Bryant (2006) נמצאה תופעה מעניינת הקשורה בתפיסת זמן אצל צנחנים מתחילים. כאשר צנחן מתנסה בצניחה בפעם הראשונה הוא עשוי לחוות חוויה מרגשת אשר תשאיר אצלו תחושה מדומה כאילו צניחה חופשית עוברת מהר, לעומת צנחן אשר חווה חוויה מלחיצה אשר משאירה לו תחושה כאילו היתה ארוכה מאוד. לאופן בו האדם חווה צניחה חופשית יש השפעה ישירה על התפיסה שלו. לסיום סקירת הספרות, מאמרו של Laurendeau (2006) עוסק בחקר אמונתם של צנחנים ביכולתם להיות תחת שליטה. ממאמר זה עולה כי צנחנים ותיקים אשר עוסקים בספורט במשך תקופה ממושכת, מבצעים תהליך של שכנוע עצמי של שליטה מלאה בהתרחשות במהלך הצניחה. כאשר הצנחן הותיק עומד בפני סיטואציה שהוא חש שאינה בשליטתו הוא מפנה את התוצאות לגורל ולמעשה מנסה לנתק את מה שאינו בשליטתו מעולם הצניחה בכלל. לפי Laurendeau זוהי דרכם של צנחנים להתמודד עם הסיכון שבצניחה חופשית. לקראת צניחה חופשית, הצנחן ידגיש בעיניו את הגורמים עליהם יש לו שליטה וימזער מנקודת מבטו את הגורמים שעליהם אין לו שליטה וכל זאת בכדי לשכנע את עצמו בהצלחת הצניחה. מחקר זה מסייע בבניית הבסיס למחקרנו. במחקר הנ"ל אמנם נמצא כי מדריכי צניחה חופשית וצנחנים ותיקים מפעילים תהליכי שכנוע עצמי על מנת לעבור בהצלחה את הצניחה אך טרם בוצעה בדיקה אמפירית להשערות אלו. לפני שניגש לסקירת תהליך הצניחה והמחקר עצמו, נציין כי מחקרנו מתבסס על הקשר המוכח בספרות הרפואית המקצועית בין דופק האדם ללחץ נפשי והיבטים נפשיים פסיכולוגיים דומים. ממצאים לכך נתגלו כבר במחקרו המוקדם של Cannon (1928). במחקר נוסף של Delany & Brodie (2000) נמצא הקשר הישיר בין לחץ נפשי קצר ספציפי המופעל על נבדק ובין הדופק שלו. מתוך מחקרים אלה ורבים אחרים אנו מניחים הנחה בסיסית של קשר ישיר בין לחץ נפשי, התרגשות ופחד ובין רמת הדופק.  
תהליך הצניחה החופשית: ראשית נסביר את תהליך הצניחה מנקודת מבטו של צנחן אשר צונח בפעם הראשונה. צניחה חופשית שכזו, בה מדריך צניחה חופשית מנוסה מחובר באמצעות ריתמה לאדם שלא צנח מעולם, נקראת צניחת טנדם ולכן נתייחס למדריך כאל "מדריך טנדם" ואל האדם הצונח בפעם הראשונה כאל "נוסע טנדם". תהליך הצניחה דומה במספר מאפיינים בין מרכזי צניחה חופשית שונים בעולם אך באופן ספציפי מתייחס לתהליך הקיים במועדון צניחה חופשית אייר-פרדייב בו בוצע המחקר. נוסע הטנדם מגיע למועדון צניחה חופשית, צופה בסרט הדרכה קצר המתאר את התהליך אותו הוא צפוי לעבור, חותם על טפסי ויתור ומשלם על הצניחה. בשלב הראשון בתהליך הצניחה נקרא הנוסע להיחגר בריתמת צניחה חופשית על ידי מדריכי הטנדם וביחד עם נוסעי טנדם נוספים הוא עובר תדריך לקראת הצניחה הכולל דימוי מצב הגוף במהלך הנפילה החופשית והסבר על המצופה ממנו במהלך הצניחה. בשלב השני הנוסע מצטוות למדריך טנדם וביחד הם עולים למטוס. לפי בקשת הנוסע, לעיתים מצטרף לצניחה צלם צניחה חופשית אשר מתעד את התהליך. הנוסע והמדריך מתיישבים במטוס כאשר הנוסע יושב בין רגליו של המדריך ומחובר אל המצנח באמתעות הריתמה. המטוס ממריא ומטפס לגובה ההצנחה - כ-15 דקות עד הגעה לגובה של 12000 רגל. במהלך הטיפוס לגובה המדריך משוחח עם הנוסע, מבצע עימו חזרה לקראת צניחה חופשית ולקראת הקפיצה מהדק את ריתמת הנוסע אליו. בשלב השלישי המדריך והנוסע מתקדמים לעבר הדלת ויוצאים מהמטוס מתנוחת ישיבה כאשר הנוסע מלפנים. במהלך הנפילה החופשית המדריך משחרר מצנחון ייצוב אשר מאפשר נפילה חופשית יציבה עם חלק הגוף הקדמי לכיוון הקרקע. בנוסף, המדריך מתקשר עם הנוסע באמצעות סימנים המורים לו לשחרר את ידיו או לסגור אותן לקראת פתיחת המצנח. בהגיע לגובה הפתיחה, המדריך מושך בידית אשר פותחת את המצנח הראשי. בשלב האחרון המדריך והנוסע מנווטים את המצנח לכיוון אזור הנחיתה ובעת נחיתה המדריך בולם את המצנח תוך הימנעות מפגיעה בנוסע.
מגבלות המחקר: בטרם ניגש למחקר ניתן דגש למגבלותיו. מחקרנו מתבסס על מדריכי צניחה חופשית ונוסעים אשר נמצאים מכורך הנסיבות בטווח גילאים ומאפיינים פיזיים מסוימים (כשירים בריאותית לצניחה למשל). מדריכי צניחה חופשית אשר השתתפו בניסוי כולם גברים בגילאים 25-56 עם ניסיון של 1500-15000 צניחות ועם למעלה מ-6 שנים בספורט צניחה חופשית ובמשקל 60-100 ק"ג. נוסעי הטנדם שהשתתפו בניסוי הם גברים בגילאים 12-60 במשקל של עד 90 ק"ג וללא ניסיון בצניחה חופשית. מדריכי הצניחה החופשית שונים זה מזה בקריטריונים רבים - פיזיים -  גיל, משקל, גובה; אישיים - מצב רפואי, מצב נפשי וכושר גופני; כלליים - אכילה ושתיה ביום הצניחה, צריכת קפה, עישון, מצב רוח כללי וכו'; מאפייני הצניחה - תנאי מזג האוויר, מאפייני הנוסע המצטרף אל המדריך, אי נוחות בישיבה במטוס וכו'. גם מאפייניהם של נוסעי הטנדם אינם נלקחים בחשבון - נתונים פיזיים, אישיים וכלליים, למעט המגבלות שצוינו מעלה. עקב מגבלות המחקר החלטנו לבצע את הניסויים על מדריכי הצניחה ונוסעי הטנדם כשתי קבוצות כלליות ולא כקבוצה של זוגות מדריך-נוסע.  

ניסוי ראשון - אופטימיות בניסוי הראשון נעמיד למבחן את האופן בו תפיסת האדם משתנה כאשר הוא עומד בפני אירוע מרגש, מלחיץ ומחוץ לשליטתו. הספרות תומכת בכך שבמצבים שונים אנשים מפתחים אופטימיות או חוסר אופטימיות אשר אינן עומדת בקנה אחד עם אמונותיהם מעבר לסיטואציה. בכדי לבחון זאת נשתמש במדריכי צניחה חופשית כקבוצת העוגן ובנוסעי הטנדם כקבוצה הנבדקת.
נבדקים: קבוצה אחת של 24 מדריכי צניחה חופשית, כולם גברים, בגילאים 25-56 עם ניסיון של בין      1500 - 15000 צניחות חופשיות, כולם עם מינימום של 6 שנים בספורט הצניחה. הקבוצה השניה הינה קבוצה אקראית של אנשים אשר מבצעים את הצניחה החופשית בפעם הראשונה בחייהם. בקבוצה זו 20 גברים ו-4 נשים בגילאים 20-50, בעבור כולם זוהי הצניחה החופשית הראשונה.
מתודולוגיה: שתי הקבוצות קיבלו שאלון LOT (ראה נספח א') הבודק את מידת האופטימיות דקות ספורות לפני צניחה חופשית. הנבדקים מילאו את השאלון בפני החוקר אשר הסביר להם כי מדובר במחקר פסיכולוגי קצר וכי יש לשים לב לסוג הסולם בכדי למנוע טעויות אי הבנה. הקבוצות שבו ומילאו שאלון זהה (בשינוי סדר השאלות בלבד) לאחר כשבוע ימים דרך דואר אלקטרוני והוסבר להם כי מדובר בשאלון השלמה וכי יש לשים לב לסוג הסולם.
השערה 1: נוסעי טנדם אשר מבצעים צניחה חופשית בפעם הראשונה בחייהם יהיו בממוצע אופטימיים פחות בזמן שלקראת הצניחה מאשר כשבוע לאחריה. שיערנו כי הנוסע חש פסימיות לקראת הצפוי להתרחש הואיל ואינו נמצא בשליטה.
השערה 2: נוסעי טנדם יהיו אופטימיים פחות לקראת צניחה חופשית מאשר מדריכי הטנדם. מאותה סיבה שתוארה בהשערה הראשונה, הנוסע אופטימי פחות מהמדריך המנוסה.

השערה 3: מדריכי הטנדם יהיו אופטימיים במידה דומה בזמן שלקראת הצניחה לעומת זמן שאינו לקראת צניחה חופשית. שיערנו כי מידת האופטימיות של מדריך הטנדם המנוסה אינה מושפעת מכך שהוא ניגש לצניחה חופשית, הודות לניסיונו.
תוצאות
השערה 1: בהתאם להשערה, נוסעי הטנדם הפגינו אופטימיות רבה יותר כשלא עמדו בפני ביצוע הצניחה החופשית ולמעשה הביעו פסימיות לקראת הצניחה.  בהשוואת ממוצע התשובות האופטימיות בזמן שלפני צניחה לעומת זמן שאינו לפני צניחה חופשית נתקבל הפרש חיובי של 1.58 נקודות במדד אופטימיות לטובת הזמן שאינו לפני צניחה חופשית בשאלון LOT. במבחן t התקבל t סטטיסטי של 2.11 אשר גבוה באופן מובהק מ t קריטי של 2.069tc(0.05; 24-1)=.
השערה 2: בניגוד להשערה, בזמן שממוצע האופטימיות של נוסעי הצניחה לקראת צניחה חופשית היה 23.71 נקודות, ממוצעם של המדריכים עמד על 22.96. ההשערה השניה אינה נכונה אך יש לשים לב שממוצע המדריכים היה דומה בזמן שלקראת הצניחה ובזמן שאינו לקראת צניחה חופשית לעומת ההפרש שנמצא בהשערה הראשונה לגבי ממוצעי אופטימיות הנוסעים.
השערה 3: בהתאם להשערה ובניגוד לנוסעי הטנדם, מדריכי הטנדם הפגינו אותה מידת אופטימיות בשני מועדי השאלון (ממוצע של 22.96 בניקוד אופטימיות בשאלון לפני הצניחה לעומת ממוצע של 22.92 בניקוד בזמן שאינו לפני צניחה). מבחן t מבסס את ההשערה כאשר ה t הסטטיסטי הינו שלילי ואינו מאפשר ביטול השערת האפס.
דיון
כפי שציפינו, נמצא הבדל סטטיסטי מובהק במידת האופטימיות של הנוסעים בזמן שלקראת צניחה חופשית לעומת זמן שאינו לקראת צניחה. הנוסעים, שעמדו בפני פעילות מסוכנת שאינה בשליטתם חשו תחושת פסימיות כללית אשר אינה מאפיינת אותם בחיי היום-יום. לעומתם, המדריכים, אשר מבצעים צניחה חופשית באופן תדיר ומודעים לסיכון וליכולת לשלוט בארועים, הפגינו אותה מידת אופטימיות בזמן שלפני צניחה לעומת זמן שאינו לקראת צניחה חופשית . לא מצאנו עדות להפרש מסוים בין מידת האופטימיות של מדריכי הצניחה לבין מידת האופטימיות של הנוסעים בזמן שלקראת צניחה חופשית.
ניסוי שני- התמודדות עם סיכון כפי שצויין במבוא, בספרות מתואר תהליך של שכנוע עצמי המתלווה לסיטואציות מלחיצות או כאלה שקשה לאדם להתמודד עימן. מדריכי צניחה חופשית אשר מבצעים את הצניחה שוב ושוב חשופים להתרגשות, הצפויה לבוא לידי ביטוי ברגעים מסויימים בהם יש תפיסה של סיכון גבוה יותר. הפעם, בכדי לבדוק את ההשערות שלנו, השתמשנו בנוסעי הטנדם כקבוצת העוגן. הדופק של המדריך, המודע יותר לסכנות הרלוונטיות בצניחה, צפוי לעלות בנקודות בהן "ראוי לחשוש" תוך הבנה מקצועית של הסיכונים בצניחה, כלומר ביציאה מהמטוס (ובשלב הוצאת המצנחון) ובתהליך הפתיחה. הדופק של נוסע הטנדם צפוי להיות גבוה לאורך התהליך כולו ולעלות במיוחד לקראת היציאה מהמטוס.
נבדקים: קבוצה אחת של 20 מדריכי צניחה חופשית, כולם גברים, בגילאים 25-56 עם ניסיון של בין    1500-15000 צניחות חופשיות, בין 6-35 שנים בספורט הצניחה. הקבוצה השניה הינה קבוצה אקראית של אנשים אשר מבצעים את הצניחה החופשית כאשר הם מחוברים באמצעות ריתמה למדריך. בקבוצה זו 20 גברים בגילאים 21-52, בעבור כולם זוהי הצניחה החופשית הראשונה.
מתודולוגיה: שתי הקבוצות קיבלו לפני צניחה חופשית מד דופק הכולל רצועת חזה ושעון הקולט את המידע ושומר אותו. לשתי הקבוצות הוסבר כי מדובר במחקר וכי תוצאות המחקר הינן אנונימיות והמידע נשמר באופן קבוצתי ולא אישי. המדריכים והנוסעים קיבלו את שעוני הדופק מספר דקות לפני העליה למטוס והחוקר הפעיל את מד הדופק. מספר דקות לאחר הנחיתה החוקר פגש בנבדקים ועצר את פעולת מד הדופק. מד הדופק סיפק מידע כללי על דופק ממוצע, דופק מקסימלי וגרף ספציפי של ערכי הדופק כפי שנמדדו מרגע ההפעלה ועד הכיבוי בהפרשים של 5 שניות. הערה - מד הדופק ניתן פעם אחת למדריך ופעם אחת לנוסע מכיוון והמידע נשמר באופן קבוצתי. לא נבדקו ערכי דופק של מדריך ונוסע באותה צניחה חופשית אלא נתוני כלל המדריכים לעומת כלל הנוסעים. הנחנו כי ההבדל יהיה מספיק מובהק בכדי לבחון את ההשערות שלנו.
השערה 4: ממוצע הדופק של נוסעי הטנדם יהיה גבוה יותר מאשר של מדריכי צניחה חופשית לאורך כל הצניחה. ההשערה נובעת מתוך חוסר השליטה של הנוסע, חוסר מודעותו למתרחש והתרגשותו מחווית האקסטרים, לעומת המדריך המנוסה שחווה זאת כבר אלפי פעמים.
השערה 5: הדופק של מדריכי הטנדם יירד מעט לפני היציאה מהמטוס. בהתאם לספרות, אנו מצפים כי המדריך, לקראת היציאה מהמטוס, ירגיע את עצמו ויבצע תהליך של שכנוע עצמי בכך שהצניחה תהיה מוצלחת.
תוצאות בכדי ליישר את נתוני הדופק בין המדריכים ובין הנוסעים נלקחו נתוני הדופק ביחס לזמן הקפיצה מהמטוס. הממוצעים מחושבים ביחס לזמן שבין 10 דקות לפני הקפיצה ועד 4 דקות לאחר הקפיצה. בכדי לבחון את ההשערות נמדדו הממוצעים הבאים: a - ממוצע כללי של דופק הנבדק בין 10 דקות לפני הקפיצה ועד 4 דקות לאחריה. b - ממוצע הדופק של הנבדק בין 60 שניות ל 30 שניות לפני הקפיצה. c - ממוצע הדופק של הנבדק ב 180 השניות האחרונות שלפני הצניחה. נתון זה נבחר בכדי לבטל את השפעת השלב בו המדריך מהדק את הנוסע אליו ובכך מעלה את הדופק של שניהם בגלל המאמץ הפיזי. כמו כן נעזרנו בנתוני הדופק בעת הקפיצה ובנתוני הדופק המקסימלי.
השערה 4: בהתאם להשערה, מדריכי צניחה חופשית הציגו דופק נמוך יותר מנוסעי הטנדם בממוצע. אצל מדריכי הצניחה נמדד ממוצע כללי של 104.95 פעימות לדקה בזמן שבין 10 דקות לפני הקפיצה ועד 4 דקות לאחריה (a). אצל הנוסעים הממוצע היה 113.32, גבוה בכעשרה אחוזים מממוצע המדריכים.
השערה 5: בכדי לבחון את ההשערה בדקנו את מובהקות ההפרש בין ממוצע b לבין ממוצע c כאשר ההנחה היא שבעבור המדריכים ממוצע הדופק בזמן שלקראת צניחה חופשית (b) יהיה נמוך באופן ניכר מממוצע הדופק ב-3 הדקות האחרונות לקראת צניחה חופשית(c) בזמן שאצל הנוסעים לא יתקבל הפרש משמעותי (ציפינו אף שדופק הנוסעים יעלה במשך כל זמן התהליך שעד הקפיצה בגלל הלחץ הגובר, כך שתתקבלנה תוצאות הפוכות למדריכים). בכדי לנרמל את הנתונים מדדנו את ההפרש באחוזים בין הממוצעים שנמדדו ולא את ערכי הדופק עצמם.. ממוצע ההפרשים בין c ל b בעבור המדריכים עמד על 2.01% ובעבור הנוסעים עמד על -1.66%. בבחינת מדריכי הצניחה, נתקבל במבחן t סטטיסטי של 2.6 אשר גבוה באופן מובהק מ t קריטי של 2.069tc(0.05; 24-1)=. בבחינת נוסעי הצניחה נתקבל t סטטיסטי שלילי. כלומר מצאנו באופן מובהק כי ממוצע הדופק של מדריכי צניחה חופשית יורד לפני היציאה מהמטוס - בזמן שבין 60 ל-30 השניות האחרונות שלפני הקפיצה, בהתאם להשערה.
דיון
בהתאם לציפיות, מצאנו כי דופק המדריכים יורד לקראת הצניחה עצמה וזאת בניגוד לדופק הנוסעים הנשאר גבוה ואף הולך ומטפס לאורך תהליך הצניחה. כפי שנסקר בספרות, מדריכי צניחה חופשית המודעים לסיכון ומעריכים אותו היטב, מבצעים תהליך של רגיעה עצמית בכדי לאפשר להם להתמודד עם הסיכון שבצניחה תוך הבנת הסיכון. כשנחשפו התוצאות בפני המדריכים בתום הניסוי, אף מדריך לא העיד על עצמו כמבצע פעולה כזו של רגיעה באופן מודע. מעבר לכך נתגלו מספר ממצאים נוספים. אמנם הדופק הממוצע של נוסעי הטנדם היה גבוה בכעשרה אחוזים מהדופק הממוצע של מדריכי צניחה חופשיתכפי ששיערנו בהשערה הרביעית, אך ניתן להבחין באופן ניכר בממוצע דופק גבוה במיוחד אצל מדריכי הצניחה הצעירים (בעלי פחות מ-200 צניחות טנדם). ממוצעם של אותם מדריכים גבוה בכעשרה אחוזים מממוצע נוסעי הטנדם, מכאן שלניסיון יש השפעה משמעותית על הלחץ וההתרגשות אותם חש המדריך.  
תוצאות, מסקנות ודיון מסכם
למרות המחקר המקיף הקיים בנושאי אופטימיות ולקיחת סיכונים, לא מצאנו מחקר שחיבר בין מאפייני הלחץ הנפשי הבאים לידי ביטוי בדופק גבוה לבין ההתמודדות עם מצבי סיכון ומצבי בלתי נשלטים. מחקרנו נותן פתח להיבטים חדשים של מחקר בנושאי אופטימיות ואשליות הקשורות בה, לקיחת סיכונים, התמודדות עם מצבי לחץ ואשליית השליטה העצמית. מדריכי צניחה חופשית חייבים לבצע תהליך נפשי של רגיעה, שכנוע עצמי והעצמת האופטימיות בכדי להצליח לבצע את הצניחה החופשית על הצד הטוב ביותר. המדריך מודע היטב לסיכונים ולנקודות הקריטיות שבמהלך הצניחה החופשית ומתוך כך מבצע את אותם תהליכים המסייעים לו להתמודד בהצלחה עם המצב. בניגוד למדריכי צניחה חופשית, הנוסעים מודעים לסיכון רק באופן כללי ולא נקודתי והלחץ ניכר בהם לאורך התהליך כולו כאשר הדופק הולך וגבר עד לשלב הקפיצה ובשלב הקפיצה עצמה מגיע הדופק לשיא. יחד עם זאת, גילינו כי מדריכי צניחה צעירים מתרגשים אף יותר מנוסעי הטנדם בממוצע הן מכיוון והם חסרי ניסיון והן מכיוון והם חשים צורך להוכיח את עצמם אל מול סביבה בוחנת. שאלוני האופטימיות איששו את האינפורמציה הקיימת בספרות. כאשר אדם ניצב בפני אירוע שאינו בשליטתו, אירוע מפחיד או מלחיץ, הוא נוטה לחוות תחושת פסימיות מסוימת לגבי חייו באופן כללי, תחושה אשר אינה מייצגת את תחושתו הכללית ותפיסת האופטימיות שלו בחיים. מחקרנו פותח צוהר הן אל עולם הצניחה והן לשימוש בכלים מתקדמים על מנת לבצע מחקרים מסוג זה. מחקרי המשך עשויים להיעזר במדי דופק משוכללים ובכלים דומים בכדי לבחון השערות מחקריות בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית וקבלת החלטות. מחקרי המשך נוספים עשויים לסייע לחשוף את המאפיינים לאופיים של מדריכי צניחה חופשית, הסיבות למשיכתם לספורט אקסטרים והאופן בו הם מתמודדים עם הלחצים הקיימים בספורט.