צניחה חופשית - היסטוריה

אם נצייד אדם באריג גמיש ותפור, שאורכו 12 יארדים מכל צד ו-12 יארדים גובהו... הוא יוכל לקפוץ מכל גובה, ולנחות מבלי שיפצע". את המילים האלה כתב ליאונרדו דה וינצ'י בשנת 1495,מתחת לשרטוט שלו ל"מצנח" הראשון. למצנח ששרטט דה וינצ'י היתה צורת פירמידה בעלת בסיס מרובע. בסיס הפירמידה, וצלעותיה, נתמכו על ידי מסגרת עץ קשיחה ועליהן נמתח ונתפר אותו אריג גמיש - שיכלא בתוכו את האוויר. מבסיס הפירמידה הוריד דה וינצ'י ארבעה מיתרים, או חבלים, המחוברים לטרפז שאותו הצונח נדרש להחזיק בשתי ידיו בזמן הצניחה. 

למרות שדה וינצ'י מעולם לא בנה או בחן את אב הטיפוס שלו, ניתן לו הקרדיט להמצאת כלי התחבורה הראשון שיוריד אדם לאט ובבטחה ממקום גבוה לממקום נמוך – המצנח.

יותר ממאה שנים לאחר מכן, בשנת 1595, הרפתקן קרואטי בשם פאוסט וורנזו החליט ליישם את הרעיון של דה וינצ'י ולצנוח מאחד המגדלים הגבוהים שבעיר וונציה – העיר שבה התגורר. האמת היא שעד היום, ואולי בגלל שהאירוע התרחש לפני כ-400 שנה, אף אחד לא ממש בטוח אם וורנזו (או בשמו המדוייק יותר והקרואטי – וורניסיץ') באמת קפץ מאותו מגדל.

השנים חלפו אבל בני האדם לא זנחו את רעיון המצנח, במיוחד עם הופעת הכדור הפורח. האחים הצרפתים ז'אק וז'וסף מונטגולפייה,למשל, השתעשעו לא מעט בהצנחת חתולים וכלבים מגגות הבתים ומהכדור הפורח שלהם... השנה היתה אז 1783.

ובזמן שהאחים מונטגולפייה השתעשעו להנאתם עם חיות המחמד, ישב לו האסיר אנדריי ז'אק גארנייה, בבסטיליה, וחשב לעצמו שמצנחים יכולים לשמש בתור כלי מילוט מעולה מכדורים פורחים. הרעיון לא עזב את גארנייה גם לאחר שהתמזל מזלו והוא שוחרר מהכלא...

גארנייה הפך להיות הצנחן הראשון ב-22 לאוקטובר 1797! בגובה של 2000 רגל (660 מטרים), מעל העיר פריז, גארנייה נתלה על הטרפז שבקצה המיתרים של המצנח שלו ואחיו, שהטיס את הכדור הפורח, חתך את החבל שחיבר את חופת המצנח אל הגונדולה (סל הנוסעים של הכדור הפורח)... המצנח של גארנייה, דרך אגב, לא היה מצוייד במסגרת קשיחה ולמרות זאת הוא נפרש בהצלחה וגארנייה נחת בשלום אל מול קהל גדול ונלהב. 

אחד מאותם צופים שהתפעלו מהביצוע של גארנייה היה האסטרונום הצרפתי ללאנדס, והוא שם לב שהמצנח המעניין של גארנייה מיטלטל מצד לצד בצורה "קצת" מדאיגה. ללאנדס הציע לגארנייה לחתוך חור קטן, בקודקוד המצנח ועל ידי כך לווסת את זרימת האוויר הכלוא בחופה - כך שלא ימלט מהצדדים ויגרום לטלטול המסוכן. ברעיון המוצלח של ללאנדס, דרך אגב, משתמשים עד היום (במצנחים עגולים כמובן) ובעברית נקרא החור הזה "ציצית".

גארנייה התפרסם בזכות צניחות הראווה שלו בצרפת ובאנגליה. אשתו, ז'נביב לה-ברוס הפכה לאישה הראשונה שצנחה בשנת 1798 ואפילו האחיינית שלו, אליסה, שהצטרפה לעסק המשפחתי, רשמה לעצמה ב"לוג בוק" (אם היה כזה דבר פעם) 40 צניחות בין השנים 1815 ועד 1836. במהלך המאה הבאה, אם כן, שימשו המצנחים למופעי ראווה – אם תרצו: תחילת דרכו של הספורט האתגרי... פעלולנים ואקרובטים ביצעו תרגילים על הטרפז שנתלה ממצנח יורד! אפילו היום לא עושים דברים כאלה. ברוב המקרים המצנח היה נקשר, לפני ההמראה, לקו המשווה של הכדור הפורח בעזרת מיתר וכשהפעלולן היה קופץ מהגונדולה עם הטרפז בידיו, אותו מיתר היה נקרע וחופת המצנח היתה נפרשת. במילים פשוטות – צניחה אוטומטית, כלומר: המצנח נפתח בצורה אוטומטית, מכדור פורח. צניחה חופשית, דרך אגב, היא עניין אחר לגמרי, ועד שנגיע לצניחה החופשית יעברו עוד כמה שנים טובות. 

מופעי הצניחה, כפי שניתן לתאר, היו מסמר האירוע בכל פסטיבל ויריד, אבל כמו בכל ספורט אתגרי, ובמיוחד ספורט אתגרי שנמצא עדיין בחיתוליו, מישהו צריך להתחיל את הסטטיסטיקה... בשנת 1837 רוברט קוקינג קפץ מכדור פורח עם חופה חדשה ונסיונית, חופה קונית (בעלת צורת קונוס) מגובה של 5,000 רגל, והתפרסם בזכות היותו הקורבן הראשון של הצניחה.

הבעיה הבסיסית עם כל המצנחים הראשונים היתה שהם היו קשים מאוד לנשיאה וניוד. אבל בשנת 1887 טייס כדורים פורחים בשם תומס בולדווין פיתח מצנח עם חופת משי, מצנח שאפשר לקפל ולאחסן בתוך תיק. פריצת דרך נוספת המיוחסת לאותו בולדווין הוא השימוש ברתמה – אותה מערכת רצועות אשר מחברת את הצונח אל מצנחו. כעת הצנחן לא צריך לאחוז בטרפז מפוקפק ולקוות שלא ישמט. בקרוב מאוד, כשהמטוסים יכנסו לתמונה, יתגלה לרתמה תפקיד נוסף וחשוב מעין כמוהו – הרתמה תווסת את מכת הפתיחה של המצנח בצורה שווה והגיונית על גופו של הצונח. תומס בולדווין, אם כן, נהג לקפוץ מגונדולת הכדור הפורח ובידיו הפנויות הוא היה שולף מתוף תיק את החופה ואת המיתרים – עד לפריסה מלאה. אם תרצו – צניחה חצי אוטומטית, וחצי צניחה חופשית.
שלוש שנים מאוחר יותר פול לטמן וקטי פאולוס מגרמניה הגו את רעיון המצנח המקופל בתוך תיק – במיוחד כדי לבצע פעלול יחודי משלהם: שניהם היו קופצים יחדיו עם מצנח שהיה קשור לכדור הפורח, אבל אז, לאחר שהמצנח נפתח, אחד מהם היה מנתק את עצמו ומיד נפתח המצנח השני – אותו מצנח שנמצא ארוז בתוך תיק סגור. פאולוס, דרך אגב, היתה זו שעיצבה את מצנחי המילוט ששימשו את טייסי הבלונים במלחמת העולם הראשונה.

פעלולן נוסף שהטביע את חותמו בעולם הצניחה היה צ'רלס ברודוויק. ברודוויק פיתח תיק חיצוני למצנח (קונטיינר) עם פאנל "קריע" בגב התיק. הפאנל, או רצועת הבד הזאת היתה מחוברת אל מיתר, שבקצהו האחר היה מחובר אל כלי הטייס: כדור פורח ובהמשך מאווירון. ברודוויק המציא, בעצם, את "רצועת הפתיחה" static line - ליאו סטיבנס פיתח בשנת 1908 מצנח מקופל שיכול להפתח בעזרת ידית או כבל פתיחה. כשהם נעזרים בתכנונו של סטיבנס, ביצעו ארתור לה-פם ופרדריק לו צניחות רבות ומוצלחות ממטוסים, גשרים ואפילו... מפסל החירות! "בייס ג'אמפ"? בהחלט!

הפעלולן גרנט מורטון היה, כפי הנראה, הראשון שקפץ ממטוס, בשנת 1911. גרנט השתתף במפגן ראווה בשמי קליפורניה – הוא נעמד על כנף המטוס כשהוא נושא מצנח בידיו ואז... הוא פשוט העיף את המצנח אל הרוח, נותן לא להתמלא באוויר ולמשוך אותו מהמטוס... (במושגים של היום: בלתי נתפס, לא הגיוני, חוסר חוש אחריות משווע וכו')
קפטן אלברט ברי, לעומתו עשה את זה בטוח יותר. הוא קפץ ממטוס שנה לאחר מכן במרץ 1912. ברי ישב על הקורה שבין גלגלי המטוס ועל גופו רתמה, המיתרים והחופה נמצאו בתוך תבה שהיתה צמודה אל גוף המטוס. ברי קפץ מהקורה בגובה 2,500 רגל, בידיעה גדולה שמשקל גופו והתקדמות המטוס יעשו את שלהם: ישלפו את המצנח מתוך התבה. עוד צניחה מוצלחת נרשמה בדפי ההסטוריה.

שנה לאחר מכן, טייני ברודריק היתה האישה הראשונה שקפצה ממטוס. בשנת 1908, כשהיתה בת 15 ושמה היה עדיין ג'ורג'יה אן תומפסון, היא הוקסמה כשראתה את מיודעינו צ'רלס ברודוויק צונח מכדור פורח בצפון קרולינה. באישור אימה, כמובן, היא הצטרפה למופע של ברודוויק, שאימץ אותה באופן רשמי. את השם טייני (Tiny) היא קיבלה בגלל שהיתה פצפונת: גובהה היה 130 סנטימטרים ומשקלה 45 ק"ג. טייני ברודוויק ביצעה יותר מ-600 צניחות מכדורים פורחים וממטוסים – משנת 1908 ועד 1916. הצניחה הראשונה של טייני ממטוס היתה ביוני 1913 מעל לוס אג'לס. שנה מאוחר יותר היא היתה זאת שהציגה והדגימה את המצנח המקופל של ברודוויק בפני נציגי צבא ארצות הברית. הנציגים התלהבו מאוד מטייני, וקצת פחות מהמצנח...

טייני ברודוויק היתה גם הראשונה שביצעה צניחה חופשית, וזה קרה די בטעות... באחת הצניחות שלה, רצועת הפתיחה נתפסה במטוס והיא נותרה תלוייה. לחזור למטוס היה, מבחינתה, משימה בלתי אפשרית לכן היא נאלצה לחתוך את הרצועה, לבצע נפילה חופשית, ואז היא פתחה את המצנח (למשוך שוב את הרצועה) באופן ידני.

התפתחויות במאה ה-20

למרות שמצנחים שימשו את טייסי הכדורים הפורחים במלחמת העולם הראשונה בצורה נרחבת, הם לא נחשבו נחוצים, עדיין, להצלת טייסי מטוסים. הטייסים פשוט לא התלהבו מהם: רצועות הפתיחה עלולות היו להתפס בגוף המטוס – במיוחד כשמדובר במטוס לא יציב, כזה שדורש נטישה, ולכן נחיתת אונס, או אפילו התרסקות נראתה לרבים מהטייסים הרבה יותר בטוחה מצניחה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו לבחון בצבא ארצות הברית את עניין המצנחים בצורה רצינית יותר. לסלי "סקיי היי" אירווין, שהיה טייס כדורים פורחים, צנחן ופעלולן בגובה רב הציג בפני אנשי הצבא מצנח מיוחד לביצוע צניחה חופשית שהוא תכנן. סקיי היי קפץ ממטוס, נפל נפילה חופשית קצרצרה ואז משך ידית אשר פתחה את המצנח. למרות שבמצנח של אירווין כן נמצאה ציצית, המצנח שלו התלתל מצד לצד בצורה חריפה והוא שבר את הקרסול שלו בנחיתה. הפעם, להבדיל מהמקרה של טייני ברודוויק, אנשי הצבא התלהבו מאוד מהמצנח, וקצת פחות מהצנחן. אירווין צלע בחזרה לשולחן העבודה וביחד עם שותפו פלוייד, הם תפרו מצנח חדש, אחר, מצנח עם חלונות...

בשנת 1924 בוצעה צניחה חופשית מכוונת בפעם הראשונה! צניחה חופשית - צניחה שבה הצנחן באמת רוצה ליפול קצת לפני שהוא פותח את המצנח. סרג'נט רנדל בוס, התערב שהוא יכול ליפול 1,000 רגל לפני שהוא פותח את המצנח שלו. האמת היא שרנדל ביצע נפילה חופשית של 1,800 רגל! הוא פתח מצנח, נחת בבטחה ומיד ניגש לגבות את רווחיו...

אחרים לעומתו, שניסו גם הם לבצע צניחה חופשית, גילו שחבטת הפתיחה שנגרמת מבלימה מ-200 קמ"ש למהירות 0, בערך, היא עניין בכלל לא פשוט ומאוד כואב, לגוף ולמצנח.

האיש שהמציא את המושג "צניחה חופשית" היה ספאד מאנינג שהחל את הקריירה שלו כצנחן ופעלולן מטוסים בשנת 1928, כשהיה רק בן 18.

מאנינג התמחה בצניחה חופשית מגובה רב - עד 14,000 רגל אפילו ויש לשער, תלוי בגובה שבו הוא בחר לפתוח את המצנח שלו, שמשך הנפילה החופשית בצניחות האלה היה דקה ואפילו יותר. הוא גילה שפוזיצית, או תנוחת "העיט הפרוש" שלו לא רק מאטה את קצב הנפילה החופשית אלא גם שומרת אותו יציב באוויר ואפילו מאפשרת לוו תמרונים מסויימים, כמו סיבובים במקום במקרה של שינוי זוית הידיים, ואפילו טיסה לפנים, במצבים שבהם הוא "אוסף" את כנפי העיט שלו לאחור ל צורת חץ...

גם פעלולני טיסה נוספים תפסו את השיטה ואימצו לעצמם שיטות צניחה חופשית יציבה משל עצמם. בשנות ה-30 הם אפילו ארגנו לעצמם תחרות צניחה חופשית שעיקרה היה "פגיעה במטרה" (אם יש תחרויות אז כנראה שזה כבר ספורט לא???). עכשיו חשוב להבין שהמצנחים ששמשו את הצנחנים עדיין לא היו נהיגים, לכן... הרעיון היה לטוס תוך כדי נפילה חופשית לנקודה מסויימת שממנה, לאחר פתיחת המצנח ובעזרת הרוח, הם יסחפו אל עבר המטרה המצויינת. נחיתה בטווח של 30 מטרים מהמטרה, למשל, נחשבה להצלחה גדולה! מאנינג וחבורתו היו סודיים מאוד לגבי סודות הנפילה החופשית, והידע שלהם לא עבר אל אחרים.

אבל בזמן שמאנינג וחבריו שמרו על זכות השתיקה, הרוסים כבר גילו את הפטנט וגם שם כבר פגעו במטרה. הצניחה תפסה תאוצה גדולה ברוסיה בזכות לנין, שראה את הפוטנציאל המבצעי של הצניחה. בתי ספר לצניחה קמו בכל רחבי רוסיה, וגם במדינות אחרות באירופה. במהלך מלחמת העולם השנייה מדינות רבות אימנו לוחמים בצניחה אוטומטית וצניחה חופשית, אבל בתום המלחמה, כשאותם חיילים השתחררו, רבים מהם פשוט לא יכלו לוותר על ההנאה שבצניחה החופשית והם אלה שהמשיכו את זה לספורט לכל דבר. אליפות העולם בצניחה חופשית, או אולי אליפות אירופה, הראשונה התקיימה בשנת 1951 ביגוסלביה... והשתתפו בה חמש מדינות.

אפשר לומר שהצרפתים הם חלוצי הצניחה החופשית המודרנית ובראשם ליאו ולנטין שהתחיל לקפוץ בשנת 1938, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-40 ולנטין גילה מחדש את טכניקות הנפילה החופשית של מאנינג ויתר פעלולני הצניחה, והוא אפילו שכלל אותן והוסף לתרגילים גם היפוכים וברגים.

בשנת 1951 הגיע לארצות הברית הצנחן הצרפתי ז'אק אנדריי לאסטה כדי לשווק את הספורט: הוא אימן את הנבחרת האמריקאית לקראת אליפות העולם שתיערך במוסקבה. 10 מדינות לקחו חלק באליפות (האליפות השלישית) ונבחרת ארה"ב הגיע למקום ה-6 והמכובד. בזכות פועלו של לאסטה נפתחו בארצות הברית חמישה מרכזי צניחה חופשית, לאסטה גם שיפר גם את המצנחים לגלישה למטרה בעזרת שרוול (התיק הפנימי בתחילת דרכו) שלתוכו הוכנסה החופה המקופלת ועליו נסגר התיק החיצוני. השרוול הזה צמצם מאוד את חבטת הפתיחה המכאיבה.

המצנח הראשון שיוצר במיוחד עבור צניחה חופשית נקרא "פארא קומנדר" Para commander. בחופת הפארא קומנדר שיוצר בשנת 1960 היו, בנוסף לציצית, פתחים (חלונות) מיוחדים שהעניקו למצנח תנועה קדימה. אותם פתחים נמצאו בחלקה האחורי של החופה ולכן האוויר שזרם דרכם, לאחור, דחף את החופה לפנים. פיתוח נוסף וחשוב מאוד היה גם מיתרי ניהוג ששלטו (שינו/עיוותו) במצב החלונות ובעזרתם הצנחן יכול היה לסובב את החופה כרצונו ולכוון אותה לעבר אזור נחיתה בטוח. חשוב לדעת שהשימוש במצנחים עגולים, שהם חסרי כושר בלימה, מחייבים את הצונח לבצע גלגול בזמן הנחיתה, גם היום.

זאת הסיבה שאחת ההמצאות החשובות ביותר בתחום הצניחה היא המצח המלבני, הספורטיבי. הפטנט של המצנח המלבני רשום על שם ז'ילברט דומינה, שלא ממש התעניין בצניחה חופשית, הוא התעסק עם עפיפונים בכלל... לעפיפון הנהיג והספורטיבי של דומינה היה פרופיל של כנף אמיתית עם שפת תקיפה בעלת פתחים ושפת זרימה סגורה. האוויר שנכנס דרך הפתחים הקדמיים נכלא בתוך תאי החופה/או הכנף, ושומר שתהיה מנופחת וקשיחה. בצורה כזאת הכנף תוכל לתפקד ככנף ולקבל כושר טיסה אמיתי! דומינה הוסיף גם מייצבים בצידי העפיפון שלו כדי שיהיה יציב יותר... למרות זאת, התכנון הראשוני של דומינה לא התאים לצניחה חופשית בגלל מכת פתיחה רצחנית. 

בינתיים, עד שיימצא פתרון לתהליך הפתיחה של ה"פארא-פויל" Parafoil (כך נקראה החופה של דומינה) השתמשו בחופה אחרת: ה-פארא-ווינג Parawing. הפארא ווינג היה המוזר מבין המצנחים בגלל צורתו המשולשת. הוא בכלל תוכנן עבור סוכנות החלל האמריקנית להנחתת כלי רכב חלל שחזרו לכדור הארץ ובבלימת כלי טיס, אבל הגרסה הקטנה שלו, כך הסתבר, התאימה גם לצניחה חופשית. מכת הפתיחה שלו היתה סבירה בהחלט וגם הוא צוייד בידיות ניהוג. ב-1965 נבחרת הצניחה החופשית של צבא ארצות הברית – הגולדן נייטס Golden knights צויידו בפארא ווינג. הפארא ווינג נחשב לחופה המתקדמת ביותר עד לתחילת שנות ה-70, שאז נמצאו סוף סוף הפתרונות לפתיחה המרושעת של הפראפויל. הפתרון למכת הפתיחה של המצנח המתקדם היה פשוט מאוד: מלבן בד קטן עם ארבע טבעות אשר דרכן עוברות ארבע קבוצות המיתרים של המצנח. בתחילת תהליך הפתיחה, אותו מלבן שנקרא "סליידר" (מלשון להחליק, או לגלוש) נמצא צמוד לחופה ומונע ממנה להפרש במהירות. לאט לאט, עם כניסת האוויר לתאים החופה נפתחת ומעודדת את הסליידר הזה להחליק מטה, על המייתרים לכיוון ראשו של הצונח... כושר הטיסה של מצנחי הכנף הוא אדיר בהשוואה למצנחים העגולים ולמצנחי הפאראווינג. משפת הזרימה של החופות יורדים שני מיתרי ניהוג, ימין ושמאל והשפעתם על הכנף גדולה מאוד: משיכה של הגה בצד אחד, למשל, תגרום להאטה באותו צד בעוד שהצד השני ימשיך לטוס מהר: התוצאה - החופה תסתובב לכיוון המשיכה. משיכה של שני ההגאים תיצור בלימה ממש כמו שמדף מורד בכנף מטוס... בזכות בלימה שכזאת, בשילוב עם תזמון נכון כמובן, הצונח יכול לנחות ברכות, על רגליו מבלי להתגלגל כלל.

ספורט הצניחה החופשית עשה עוד הרבה צעדים גדולים מאז ואד ימינו אלה: סגנונות צניחה חופשית שונים ומשונים נולדו, התפתח מאוד תחום הצילום בצניחה חופשית וגם המצנחים הספורטיביים ממשיכים להתפתח ולהשתכלל כל הזמן. אחת ההמצאות המעניינות של עולם הצניחה החופשית היא צניחת "טנדם" או צניחת ההיכרות... 

בצניחת טנדם כל אדם, סקרן וחסר ניסיון, יכול להיקשר אל מדריך צניחה מנוסה, ולחוות את אחת החוויות המפליאות והמהנות ביותר – לקרוע את השמיים במהירות של 200 קילומטרים בשעה! להסתכל לעננים בלבן של העיניים! להרגיש חופשי באמת! לעשות צניחה חופשית.

תודה לך, לאונרדו.