חווית סיור בגלריה

מי שחושב שההיסטוריה שייכת רק לעבר, כנראה שלא ביקר לאחרונה בפרדייב- השמורה האווירית. בכניסה לשמורה עומד לו מבנה חדש והוא ביתה של הגלריה לתעופה הראשונה והיחידה מסוגה בארץ. אחרי סיור אחד בגלריה, שמחתי לגלות שאני מבינה עכשיו הרבה יותר על מה ולמה קמה לה כאן גלריה לתעופה שכזאת.

לפני הכול, חשוב לציין שסיור בתוך המבנה המיוחד של הגלריה, שמורכב ברובו מבטון, עץ וחלונות זכוכית גדולים, הניב חווית סיור שונה מאוד ממה שהכרתי עד כה.
תחושת המרחב ושדה ראייה כמעט בלתי מוגבל גרמו לי להרגיש שאני מסיירת כאילו בתוך השמורה עצמה ולאו דווקא בתוך מבנה מבטון. ברגע מסוים, מדריך הסיור השב את תשומת ליבנו ללהקת שקנאים שהתעופפה לא רחוק מהמקום, כאילו הציפורים בעצמן כבר ידעו שהן עומדות להיות ערך מוסף לתפאורה המיוחדת של הגלריה.
תחילתו של הסיור הוקדשה בעיקר לטיסות הראשונות לארץ ישראל. מדובר על תקופה של לפני מאה שנה, תקופה שלפניה אנשי הישוב היהודי בארץ בקושי שמעו על "המכונות המעופפות" (מטוסים) ובטח שלא ראו מטוס אמיתי מעולם. סיפורים על תחרויות טיסה נועזות, אנשים אמיצים שעשו היסטוריה כנגד כל הסיכויים והתחילו את ההיסטוריה של עולם התעופה כאן בארץ ישראל, כל אלה הזכירו לי את כברת הדרך הטכנולוגית והאנושית שעברנו כאן במאה השנה האחרונות.
פתאום לא הכול נראה לי מובן מאליו...

משם יצאנו אל מסדרון בהאנגר הפנימי, המשקיף אל אוסף המטוסים העתיקים. לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שמעולם לא הזדמן לי להביט על קבוצת מטוסים מלמעלה. יש משהו מעניין ומסקרן בנקודת המבט הזאת, שבה עומדים ומסתכלים דווקא לכיוון הרצפה אל מטוס. המטוסים נראו לרגע כמו דגמים מוקטנים, משהו שהזכיר תמונה של חדר ילדים מלא בצעצועים צבעוניים.
אם חיפשתם את אפקט ה "WOW!"- שם הוא נמצא.

בהמשך עברנו אל אולם "תעתועים", בו זכינו להתוודע אל מטוס ה- "היינמן" המקורי והיחיד מסוגו בעולם(!), על שם אותו אד היינמן שמאוחר יותר עמד בראש צוות מתכנני מטוסי קרב מוכרים כמו ה "סקיי-הוק" וה- F16.
משום מה באותו הזמן, היה זה דווקא עניין אחר שמשך את תשומת ליבי. בעודנו יושבים על כורסאות מטוס מפוארים (שרק הישיבה עליהם הייתה מספקת למדיי), נחו עיני על זוג ציפורים קטנות שהעזו להיכנס אל האולם, עמדו וצייצו להן על דגם המטוס הערום. השתעשעתי במחשבה על אותה ציפור קטנה היושבת על דגם המטוס הגדול ולא יודעת שהיא וחברותיה הן ההשראה האמיתית לדבר הזה. איך שהוא, אולי דווקא בזכות רגעים כאלה, הקונספט של "השמורה האווירית", החיבור בין התעופה האנושית לטבע שמסביב, נראה לי ברור יותר.  

אל תחילתה של היסטורית התעופה העברית נחשפנו דרך תערוכת "כפר ילדים", המספרת על מחנה הדאונים של מנחם בר. על התמימות מצד אחד ועל נחישות גדולה לחקור ולעוף מהצד השני. אותם ילדים שנהנו במחנה הדאונים בקיץ אחד, יהפכו בהמשך לטייסים הראשונים שלנו בחיל האוויר.
התמונות על הקירות מספרות על ימים שנשכחו עם הזמן ועל זמנים שחלקנו בוודאי לא שמעו מעולם. מזל שהיה מי שסקרן ונלהב מספיק בשביל לשמור ולאסוף את החומרים הנדירים האלו. כל החוויה הרגישה כמו מסע בזמן, הצצה אל ימים של תמימות אמיתית וסקרנות, שלימים תהפוך למנוע רציני במדינה שלנו.

את חלקו האחרון של הסיור בילינו כמובן בהאנגר המטוסים עצמו, מביטים מקרוב על הדינוזאורים המעופפים שנחים להם שם בשקט. לא יאומן שחלקם טסים כאן היום מעל חוף הבונים... אי אפשר היה להתעלם מהרומנטיקה סביב המטוסים המדהימים האלה. היום, כשאנחנו מרימים את העיניים לכיוון השמיים, סביר להניח שנמצא שם מטוס או מסוק קרב כל שהוא. הלוואי ובכל פעם שהיינו מסתכלים אל השמיים היינו נתקלים במטוס דו כנפי צבעוני, בדוגמת אלה שבאוסף הגלריה לתעופה. הם יכולים להזכיר לכולנו את היופי והתמימות שבעולם התעופה ולצבוע את השמיים בצבעים אחרים, צבעים של שלום.