ערד בן דוד

כשאומרים את השם "ערד בן דוד" עולה לרובנו דמות המדריך עם הקוקו (למרות שכבר תקופה ארוכה הוא נהנה משיער קצר), איש הציפורים, הכפיל של ג'וני דפ וכמובן מדריך צניחה חופשית/קומיקאי הכי מצחיק שנראה בשמיים.

ערד בן דוד, יליד 1971, נשוי ליסמין + תינוקת מקסימה אחת- יעל. סקירה היסטורית פשוטה עשויה להעיד שערד בילה בחייו יותר זמן באוויר מאשר על הקרקע. אל עולם הצניחה החופשית התוודע כבר בגיל צעיר, כשהתלווה לאביו ששירת כמדריך צניחה במילואים. "כל העניין של הצניחה עניין אותי, ריגש אותי ומאוד רציתי לעשות את זה גם כבר מגיל 7. הכנתי כל מיני מתקנים מעופפים כשנשארתי איתו שבתות בבסיס והיו אפילו פעמים שהוא היה משאיר אותי שם לשבת עם החבר'ה שלו בלעדיו והייתי עושה חיים משוגעים. בזכותו בעצם התגייסתי להיות מדריך צניחה ושם גם התחלתי לעשות צניחות חופשיות. זה עשה לי טוב ואבא שלי גם היה מבסוט על זה שהילד שלו תפס את זה חזק ומתלהב מזה". מעבר לצניחות הצבאיות, ערד חיפש ומצא מועדון צניחה חופשית אזרחי בו יכול היה להמשיך ולהתקדם בספורט. בימים ההם, איגוד הצניחה הישראלי הפעיל מועדון צניחה חופשית בעין שמר. "קניתי את המצנח הראשון שלי משמעון בן יאיר, וקטור עם חופה בגודל 225 שעלה לי ביחד 5000 ₪, מצנח מדהים, צבעוני כזה. הייתה שם קצת "אינדיאניות", צנחנו המון והיה כיף אדיר". באותה תקופה בעין שמר גם צמח הרעיון של מועדון צניחה חופשית בחוף הבונים. ערד מספר שהיה ברור לכולם שאם מקימים מועדון צניחה חופשית כזה, הוא הראשון שיבוא לעבוד שם. "אני בעצם הייתי השומר הראשון בסקיי-קלאב, החל מסוף שנת 1992. לא היה פה כלום. היה מסלול כורכר, שלושה קרוואנים וזהו. זה היה פשוט מדהים. הייתי ישן פה לבד, מנותק. היו מסתובבים פה סיורים של המשמר האזרחי לבדוק שאני חי... בשבילי זה היה מושלם כי אני אוהב ומתעסק עם ציפורים אז כל בוקר הייתי עושה טיולים, סיורים וצופה בציפורים".   

מה באמת הסיפור שלך עם עולם הציפורים?
כבר כשהייתי בן 16, אימא שלי קלטה שאני עוקב אחרי ציפורים. היא לא חשבה פעמיים, קנתה לי משקפת ומגדיר, קישרה אותי עם מישהו בתחום ומהר מאוד התחלתי לעבוד בסקרים של החברה להגנת הטבע בהתנדבות. גם עכשיו אני עדיין לומד לטבע ציפורים, זה לימוד עצמי שלא נגמר אף פעם. פשוט לצאת לשטח, להשקיע את הזמן וליהנות מזה. ציפורים הן מדהימות, אמיצות, יפות, שבריריות, הן הכול. אחד מפלאי הטבע בכדור הארץ".

יש קשר בין האהבה שלך לציפורים לעיסוק בצניחה? 
"אני חושב שההתחלה שלי בצנחנות לא הייתה קשורה לציפורים דווקא, אלא יותר לאגו של בחור צעיר שרוצה להוכיח לעצמו ולסובבים שהוא יכול. כשהייתי מדריך צעיר הייתי באמת שוויצר אבל עם הזמן זה ירד. העניין עם הציפורים זה משהו לגמרי אישי שלי. הכי אישי בעולם. את רוב התצפיות שלי, במיוחד כשהייתי צעיר, עשיתי לבד. נסעתי באוטובוסים לבד למקומות רחוקים, ישנתי בחוץ. זה מתאים לאנשים שיודעים ואוהבים להיות לבד (כמוני) ודרושה הרבה סבלנות". למי שלא יודע, בין לבין הצניחות, ערד ממשיך היום את התואר השני בביולוגיה ושוקד על גידול חיידקים במעבדה באוניברסיטת ת"א במטרה להתקדם במחקר ובהעמקת הידע האישי בנושאים האהובים עליו.

למועדון סקיי-קלאב שקם בשמורת חוף הבונים שקם בסוף שנת 1992, הגיע ערד "רק" עם 200 צניחות ולשמחתו, בגלל מחסור באנשי צוות, מצא את עצמו דיי מהר עובד כצלם טנדמים וצניחות RW. עד היום ערד טוען שסגנון ה- RW הוא הדבר הכי חזק בצניחה חופשית. "זאת הנסיכה של הצניחה וזה אף פעם לא ייפול. זה מאוד ברור, שחור או לבן, לא אמורפי. זאת תעופה על הבטן, נקודה. השאלה היא איך אתה עושה את זה. אתה יכול לעשות את זה מעפן או מבריק".

מה עושה את סגנון ה- RW מבריק בעיניך? 
הדיוק בתנועות, להצליח לבצע כמה שיותר נקודות בזמן המוגבל ובמיוחד, התענוג שבלצנוח עם החברים שלך כל הזמן. זה פאן גדול". ערד בן דוד השתתף בתחרויות בין לאומיות בסגנון RW, כחלק משמיניה ומאוחר יותר גם כחבר ברביעייה. "בסך הכול לא היינו הכי טובים והשמינייה היה בכלל עניין לא פשוט. הצניחות הטובות שלנו היו כשהצלחנו לעשות חמש נקודות... אבל האליפויות עצמן היו חוויה לא נורמאלית. לשבת באוהל ולראות את הצילומים בלייב היה מדהים. האליפות הכי טובה שלנו הייתה באוסטרליה, ברביעייה. הגענו שלושה שבועות לפני התחרות בשביל להתאמן, עשינו 80 צניחות אימון ובתחרות הזאת גם הגענו לשיא שלנו- 13 נקודות. זאת הייתה צניחה חופשית מהממת. לעומת זאת, בשמיניות תמיד הגענו למקומות האחרונים והצנחנים האחרים קראו לנו ה-  "Beach-bums" (בתרגום חופשי- בטלני החוף) כי כל היום היינו משתזפים בים, מטיילים עם טוסטוסים, מבלים...בקיצור בילוי היסטרי".  

כל תקופת התחרויות והיציאה לעולם הגדול לא פיתתה אותך אולי להישאר שם קצת ולהתקדם בצניחה בחו"ל? 
אני מאוד קשור לבית ולשמורת חוף הבונים. בחיים לא אלך לצנוח במקום אחר, לכן התחרויות בחו"ל גם לא פיתו אותי. את רואה את החצאיות האלה פה? (מצביע על חלקו התחתון של הקרוואן מחוץ לחדר) אני בידיים שלי חיברתי אותם. אנחנו בנינו את המועדון. לרוב הצוות אין את זה. הם באו למקום מוכן. אנחנו בנינו אותו. אנחנו גם למדנו לצנוח על הבשר שלנו. היום אני גם במקום אחר, לכן אני רוצה להתפתח פה בקטע של הציפורים. פה זה הבית שלי".  

אתה רואה את עצמך עושה עוד דברים אחרים בחיים? 
העניין של הצפרות הוא העתיד שלי. החלום שלי הוא לפתוח פה תחנת מחקר שתזמין אנשים לראות ציפורים וטיבוע של ציפורים. לחבר את השמורה האווירית עם מי שזה באמת מגיע לו- הציפורים.  אבל עשיתי עוד מלא דברים בחיים, עבדתי כעורך במשך עשר שנים בעיתון "ילדי טבע הדברים", השתתפתי בתוכניות טלביזיה ואפילו הייתה לי תכנית משלי בערוץ טבע הדברים. כל זה היה במקביל לצניחה, בתקופה שעבדתי פה רק בסופי שבוע. הייתה תקופה ארוכה יחסית שהיו מגיעים אנשים למועדון צניחה וזיהו אותי דווקא מהטלביזיה. זה היה מצחיק".  

נשמע שעברה עליך כאן תקופת חיים משמעותית ומלהיבה ביותר. למה אתה הכי מתגעגע? 
"אני לא ממש מתגעגע, אני פשוט שמח שהיה לי הכבוד להיות שותף במקום הזה מאז שהוא נולד. הייתה פה תקופה שהייתי מסתובב עם טייץ וורוד, כובע קש ומגה-פון ומנחית חניכים בשדה ממול. היום אני לא יכול לבוש טייץ ורוד, אבל לפעמים עדיין בא לי. כל החברים משלי הם מעולם הצניחה, אני מכיר אותם המון שנים והם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זאת היסטוריה. צניחה חופשית מרגשת מכל כיוון. לפני אחרי ותוך כדי".

יש משהו שאולי אפילו החברים לא יודעים עליך? 
"זה לא סוד שאני "טיפוס". בכלל אני מאמין שכל צנחן רציני שחי את התחום הזה ואלו החיים שלו הוא טיפוס. זה גם משאיר אותי צעיר פיזית. ממש פיזית, לא רק מנטאלית! צניחה חופשית זה סוג של מעיין נעורים שאתה כל הזמן שותה ממנו והוא שומר אותך שמח וחיוני".