עינב ליברמן- סמנכ״ל תפעול

יש אנשים שמפתיעים אותך.  
לרוב אנו ממהרים ליצור רושם על בני-אדם על-פי איך שהם נראים, התפקיד שלהם וההתנהגות בחברה, אבל אם יש דבר אחד חשוב שאני לומדת מלראיין אנשים, זה להיות מוכנה להיות מופתעת כל פעם מחדש כשאני יושבת לשיחה צפופה אחד על אחד עם בנאדם. 
עינב הוא בהחלט מהאנשים שמפתיעים. על פניו החזות של עינב היא של בחור גבוה וקשוח כמצופה ממנהל של מועדון הצניחה החופשית פרדייב, אבל השיחה איתו מגלה לי צד אחד לגמרי, כזה שלא רואים מבחוץ.
נתחיל בזה שעינב ממש לא רוצה להתראיין ואני מרגישה שצריך ממש לשכנע אותו לשבת ולדבר על עצמו. זה מפתיע, כי מי שאי פעם היה במועדון הצניחה החופשית וודאי הבחין שכשרואים צנחנים נוחתים מהשמיים זה עושה רושם שהם אנשים שופעי בטחון שלא נאמר קצת 'טווסים'. הייתי מצפה שהם יאהבו את מעמד הראיון ואת אור הזרקורים, אבל הנה, אני מגלה שרבים (כמעט כולם) ממש לא מרגישים בנוח עם המעמד. גם אחרי שכבר הסכים להתיישב, עינב תופס את הגיטרה ומתחיל לנגן וגם בוחר מקום עם המון אנשים כדי שיוכל לברוח לעבודה אם צריך... "לשיר לך תוך כדי הראיון? אני נבוך..." 
בסוף הצלחתי לשכנע אותו לשבת במקום שקט ולדבר כמו שצריך.

אז נתחיל מקצת פרטים אישיים, עינב, בן 33, מנהל מועדון הצניחה החופשית פרדייב, נכון לרגע עריכת הראיון רווק ומתגורר בצרופה. 
כשאני שואלת את עינב על המסלול שלו בעולם הצניחה החופשית אני מגלה מהר את אחת הסיבות ללמה הוא מנהל המועדון: "אוקטובר 2003 הגעתי למועדון, לפני 10 שנים. הגעתי ישר לקורס צניחה חופשית בלי לעשות טנדם לפני. פברואר 2004 התחלתי לעבוד כמקפל מצנחים, פברואר 2005 בתור שומר ואחראי אחזקה, באוקטובר 2005 התחלתי לעבוד כצלם ואז מדריך טנדם ומתחילת 2009 כמנהל מועדון הצניחה החופשית".  לא הצלחתי לעקוב אחרי כל התאריכים המדויקים בהם עינב התחיל כל תפקיד בפרדייב, אבל עצם זה שהוא זוכר ומקפיד לציין בדייקנות כל תאריך כזה, חייב להיות קשור ליכולות שלו כמנהל.

וואו, עשית את כל התפקידים האפשריים פה בערך. לאיזה תפקיד הכי התחברת? "כל תפקיד נותן משהו שונה. לניהול אני הכי מתחבר כי יש לי בזה אתגרים רבים, אבל מבחינת כיף אין ספק שמקפלי מצנחים זה התפקיד הכי כיף פה והאווירה שם הכי טובה".

אז למה בעצם הגעת לצנוח לראשונה?  "תמיד ידעתי שיום אחד אעשה את זה. גם לפני הצניחה החופשית הייתי עושה דברים קצת אדג'יים- אופנועים, רולר-בליידס וכאלה... באתי לזה בראש של תחביב ומשהו בשביל הכיף ולא בתור יעד שרציתי לכבוש או שחשבתי שאהפוך למקצוע".

אז איך בכל-זאת נשאבת לזה? "לא נעים להגיד אבל זה הרבה בגלל התזמון בחיים שלי באותה תקופה. זה היה אחרי צבא, בדיוק נפרדתי מחברה ורוב החברים שלי טיילו בחו"ל ותכל'ס הרגשתי די בודד באותה תקופה. ואז להגיע למקום כמו פרדייב זה אולי התרופה הכי טובה לבדידות שאפשר לבקש. זה שאב אותי מבחינה חברתית, מצאתי המון חבר'ה טובים והיה פשוט כיף לבוא למועדון". 
מי שאי-פעם היה בפרדייב בטוח יכול להבין על מה מדובר. לא ברור איך זה קורה ומה צירוף המרכיבים שיוצר כזו תחושה, אבל פרדייב זה פשוט מקום שעושה טוב בלב. זה מקום שברגע שרגליך דרכו בו, הלב שלך פשוט מתחיל לחייך. לא ברור אם זה השילוב בין ים, דשא ושמיים, לאנשים יפים ושמחים שקופצים ממטוסים ולאדרנלין שבאוויר, אבל משהו שם בצירוף הזה פשוט עובד. זה משהו ממכר ונדיר וכמו כל דבר קסום, משהו שלא ניתן לשחזור ולא לגמרי ברור מה המינונים הנכונים שמרכיבים את הנוסחא המנצחת הזו, קצת כמו סרטון ויראלי טוב:)

אז אתה אומר שנשארת פה בעיקר בגלל החבר'ה, אבל מה עם צניחה חופשית? אתה בטח בנאדם שאוהב לחיות על הקצה, לא? "אני אגיד לך את האמת, צניחה חופשית מבחינתי זה לא טירוף מבחינת אקסטרים, אבל אני מבין שאני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי זה. אני עושה את זה עשר שנים ובנוסף לזה אני כמנהל אני רואה את זה מזווית אחרת לגמרי. כמנהל אני כל הזמן מתעסק בסיכונים. אני מאתר ומחפש סכנות ומנסה להיות הכי זהיר והכי מחושב לגבי הכל. יותר מפחידה אותי לפעמים העובדה שאני אחראי על אחרים ועל הבטיחות שלהם מאשר לקפוץ ממטוסים. זה אולי אפילו יותר אקסטרים בעיניי. מה שבטוח, אני לא רואה את החיים שלי בלי צניחה חופשית".

מעניין... אבל עדיין, אני לא מבינה איך אתה אומר שצניחה חופשית היא לא כזה אקסטרים בעינייך? "תראי, אני בנאדם מאוד רציונאלי ולכן אני לא רואה את זה כטירוף. אני מסתכל על זה מזווית אחרת- יש כאן ריגוש, אין ספק, בכל פעם מחדש. אבל אני לא רואה את עצמי כמסתכן, לא איזה גיבור שמסתכל למוות בעיניים בכל צניחה. אני מרגיש שאני עוסק במשהו מאד בטוח ולכן קשה לי לראות את זה כאקסטרים, לפי ההגדרה שלי".

אז מה בכל-זאת מרגש אותך בצניחה חופשית? "בעיקר מרגש אותי לראות את הטנדמים שבאים לצנוח. אתה רואה בנאדם שבשבילו צניחה חופשית היא אחד מהשיאים של חייו, למשל ילד בן 17 שעדיין כל החיים לפניו והוא כנראה חווה איתי את אחד הרגעים המרגשים שיהיו לו בחיים. כיף לקחת בזה חלק. בשביל רוב האנשים שבאים זו חוויה של פעם בחיים והם נורא מתרגשים ואני עושה את זה כל החיים ועוד משלמים לי על זה. זה גורם לך להעריך את המקום שלך והתפקיד שלך".

תגיד, אתה חושב שזה שאתה מתעסק בצניחה חופשית שם לך רף ריגוש כל-כך גבוה שדברים אחרים בחיים מרגשים אותך פחות? "שאלה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה. מצד שני אני יכול להגיד לך שאחד מהריגושים הגדולים שלי בחיים הוא לשחק כדורגל, שזה הכי פשוט ותמים וכיף. אז כנראה שהדברים הפשוטים בכל-זאת לא מאבדים מערכם גם כשאתה מציב רף ריגוש גבוה".

ויש לך איזה מוטו שמנחה אותך בחיים? "לעשות מה שטוב. אני רואה יותר מדי אנשים בעולם שעובדים לפי נורמות חברתיות ואילוצים ולא באמת עושים את מה שטוב להם. ועוד דבר, אני מאמין שצריך לדעת גם לתת".

מה הכוונה צריך לדעת גם לתת? אתה מרגיש שאתה נותן מעצמך לעולם? "תראי, אני מאוד נהנה מהחיים. יש לי חיים קלים וכיפיים ואני מרגיש שקיבלתי הרבה מאוד מהעולם. לפעמים אני מרגיש שזה קצת לא הוגן ושואל את עצמי על מה ולמה? העולם היה טוב איתי עד עכשיו ואני משתדל לעשות קצת בשביל להחזיר - אני מתנדב עם בני נוער, עוזר ותורם איפה שאני יכול ובאופן כללי משתדל ומתיימר להיות בן אדם טוב. למרות שכמו כל אחד - יש בי גם את הצדדים הרעים שלי..."

זו תגלית מפתיעה! איפה אתה מתנדב? "אני מתנדב במרכז נוער בזכרון יעקב.  זה נותן לי סיפוק גדול ואני מקבל תחושה של עשיה ונתינה, גם אם זה בקטנה, זה מאוד מספק".

והבני-נוער שלך מתלהבים מזה שאתה צנחן?  "לא כולם יודעים כי אני אוהב להצניע את זה במסגרות אחרות. לא תמיד נוח לי עם תדמית "המגניב" שבאה עם הידיעה שאתה מדריך צניחה, אבל חלקם כן יודעים והם מתלהבים".

חשבת פעם לשלב בין העשייה עם הנוער לצניחה חופשית? יכול להיות מעניין לא? "לא חשבתי על זה אבל עכשיו כשאת אומרת את זה זה באמת יכול להיות מעניין. משהו שיעזור להם לדימוי העצמי ולתחושת המסוגלות שלהם להתמודד עם לחצים גדולים. מעניין..."

טוב, עינב, יצאה לנו שיחה רצינית כזו, עכשיו אתה חייב לספר משהו מוזר שאף אחד לא יודע עלייך!  "20 שנים שאני מאזין באובססיביות מביכה משהו למוסיקה של בון ג'ובי. לא מצליח להתגבר על זה..."