הכירו את אורן דגן - בקר אוויר, צלם ומדריך צניחה חופשית

לא מזמן פרסמנו מאמר על סטודנט (אלמוני) מאוניברסיטת ת"א שבחר לבצע מחקר המתעסק בהשלכות נפשיות, פסיכולוגיות ופיסיות של אנשים העוסקים בצניחה חופשית. ובכן, הסטודנט המדובר הוא לא אחר מאשר אורן דגן, מדריך טנדם, עובד טרמינל וצלם צניחה חופשית במועדון פרדייב. אורן, בן 29, מתגורר בת"א ולרוב הדעות הוא גם אחד האנשים הרציניים שתפגשו. מלבד היותו צנחן מוכשר בעל יותר מ-2000 צניחות, אורן עובד במקביל גם בתעשייה האווירית בפרויקטים הקשורים בתפקידו הצבאי הקודם כבקר בחיל האוויר ובחודש אוגוסט הקרוב יעזוב אותנו לטובת לימודי תואר שני במנהל עסקים בסן-דייגו, קליפורניה.

מי שמכיר את אורן יודע שהוא מעדיף להיות עסוק. מאוד עסוק. כל כך עסוק עד שבתקופה מסוימת בחייו עבד בשלוש עבודות בו זמנית (אחת מהן כמדריך חדר כושר!) ובמקביל למד לתואר ראשון בכלכלה וניהול. הלימודים האלה הם שהובילו לכתיבת עבודת הגמר המדוברת שזיכתה אותו במלגה מלאה ללימודים בחו"ל. "במסגרת התואר לקחתי סמינר בניהול שהכותרת שלו היא היבטים פסיכולוגיים בקבלת החלטות ותת הנושא הוא קבלת החלטות תחת לחץ. היה לי דיי ברור שאני רוצה לחקור את התחום של צניחה חופשית. הדבר שחיפשתי ועניין אותי למצוא היה מה קורה למדריכים ברמה המנטאלית והנפשית בכמה שניות לפני היציאה מהמטוס. יש איזה אקט שמדריך צניחה צריך לעבור/לעשות בשביל להתמודד עם זה שהוא הולך לקפוץ ממטוס ויש עוד בן אדם שתלוי בו. החידוש במחקר הוא השימוש שעשינו במדי דופק. הסתבר לי שעדיין לא השתמשו במדי דופק במחקרים מהסוג הזה ובטח לא בפעילות של צניחה שבו אתה בודק אדם במצבי לחץ כאלה גבוהים. עשיתי מחקר גדול כדי למצוא את כל המחקרים שנעשו בתחום בכדי לוודא שלא נעשה משהו כזה בעבר. מד הדופק לכשעצמו נתן תוצאות בגרפים וזה נתן דרבון רציני למחקר כי יכולתי ממש לראות את השינויים המדהימים לאורך זמן המדידה. בדקנו מדריכי טנדם כקבוצה אל מול נוסעי טנדם כקבוצה מרגע התארגנות עד לאחרי הנחיתה, בזמן שמד הדופק הקליט כל דקה. התוצאות המעניינות היו שבקרב כול הנבדקים, ניכר שהדופק עולה ככל שעולים בגובה ובמהלך הטיסה, אבל אצל מדריכי הטנדם נמצאה ירידה מובהקת ומשמעותית בדופק לקראת היציאה. כששאלנו את המדריכים הם לא חשו שעשו משהו שונה אבל כשחשפנו בפניהם את התוצאות הם זיהו בדיעבד שהם לוקחים נשימה ארוכה ונרגעים ממש כחצי דקה לפני היציאה מהמטוס. חוץ מההבדלים בדופק, היו הבדלים ברורים במדידות בין המדריכים הצעירים לוותיקים. הצעירים קצת לחוצים יותר, יודעים שבודקים ובוחנים אותם וזה ניכר גם בדופק. ביציאה מהמטוס ערכי הדופק מאוד גבוהים, החושים מחודדים ויש ערנות גבוהה. לדעתי העניין של הוותק והניסיון הוא שעשה שם שינוי. זה בכלל לא היה משהו שחיפשנו במהלך המחקר, גילינו אותו לגמרי "על הדרך".

איפה המחקר הזה פוגש אותך באופן אישי? "הקטע האירוני לגבי לקיחת סיכונים והלחץ שאני מתמודד איתם כצנחן הוא שבעבר ממש לא תפסתי את עצמי ככזה. למשל, תמיד ראיתי את האופנוענים כאנשים מטורפים שנוסעים מחוץ לרכב מוגן, אבל כבר כמה שנים שאני רוכב על אופנועים בעצמי... האמת היא שיש לי בכלל פחד גבהים (היום כבר פחות). תהליך ההתמודדות שלי עם הפחדים התחיל אחרי שעשיתי צניחה צבאית אחת בצבא. צניחה צבאית היא לא בדיוק מה שנקרא "כיף" אבל הצניחה עצמה כן הייתה טובה וידעתי שאני רוצה לצנוח שוב. לא חשבתי להיות מדריך או לעשות קורס, פשוט לצנוח. אחרי שנכנסתי לקבע החלטתי שאני הולך כנגד פחד הגבהים שלי והולך לעשות קורס צניחה, כנגד מה שחשבתי על עצמי עד אז. התחלתי לצנוח בשנת 2005 ומאז צברתי מעל ל-2000 צניחות. מרוב שהקורס הראשון היה מרגש אני לא זוכר בכלל מה קרה שם, ממש "בלאק אאוט"! מהנקודה הזאת, שבה הלכתי לעשות קורס אני זוכר רק סיפורים שאחרים סיפרו לי, אני לא יודע מה התרחש שם מלבד העובדה שעשיתי קורס צניחה חופשית והתמכרתי. בהתחלה עבדתי במועדון צניחה כחלק מצוות הטרמינל והבקרה האווירית ולקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לצלם פשוט כי נהניתי מהצניחה ולא מיהרתי. התחלתי לצלם כשהיו לי כבר קרוב ל-600 צניחות. אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שאני רוצה אפילו יותר, אז שכללתי את יכולות הצניחה שלי אבל גם זה לא הספיק. בהמשך הבנתי שהכלי האולטימטיבי מבחינתי, שבעזרתו אדרוס את פחד הגבהים שלי לחלוטין, יהיה לעשות קפיצת "בייס". זה ממש ללכת נגד כל הפחד בשיא האגרסיביות. אחרי אלף צניחות הרגשתי מוכן ולא ידעתי מה מצפה לי מלבד הידיעה שיש סיכוי גבוה שבכלל לא אקפוץ. זה באמת היה מפחיד נורא. התמודדתי עם דברים שלא התמודדתי איתם מעולם. ממש פחד תהומי. הקפיצה הראשונה הייתה קשה, הגוף לא הצליח לזוז. בהתחלה לא הצלחתי להזיז את הרגליים שיקפצו אבל אחרי שהמצנח נפתח צרחתי כמו ילד קטן. ידעתי שזה מטורף ולא הגיוני ובכל זאת עשיתי את זה עוד שמונה פעמים באותה הזדמנות! כשחזרתי לארץ הוסמכתי להיות מדריך טנדם ומאז אני מייעץ לנוסעים שלי איך להירגע ולהתמודד עם הפחד".  
לפי התיאור שלך, יכול להיות שאולי אתה לא לגמרי תופס את הדברים שאתה עושה...? "נכון, לפעמים אני כאילו מתעורר וקולט את המציאות ושואל את עצמי: מה, אני באמת מדריך צניחה? יש לי 2000 צניחות?? באמת עשיתי קפיצות בייס???"

אתה עוד נהנה סתם לצנוח? "כן בטח. אני נהנה גם לצנוח לבד ואוהב את העניין העקרוני שאני בכלל עושה את זה ונהנה לא לפחד."

הפחד נעלם? "בכל צניחה יש את הקטע בו אני יותר דרוך ושאחריו אני יותר שקט. היום אני עושה דברים כבר יותר במודע. אני אומר גם לכל נוסעי הטנדם שלי לנשום עמוק, להירגע ואני נושם יחד איתם. זה עוזר להם להתגבר על הפחד כשהם מרגישים אותי נושם וזה מחבר גם אותי אליהם ולחוויה. אני מאוד שמח שאני יכול לעסוק בזה. מדהים בעיניי שאני יכול לקחת משהו כזה אקסטרים וליהנות ממנו. אני נהנה להתחבר לנוסעי הטנדם, לתת טיפים, להדריך ולראות איך זה עוזר לאנשים. אני נהנה לתת לבן אדם את האפשרות ליהנות מצניחה חופשית".  

איך היית מגדיר את הקשר שלך למועדון צניחה חופשית פרדייב?  "הגעתי למועדון קצת לפני שהשתחררתי מהצבא ואפשר להגיד שגדלתי פה. זה בהחלט בית. יש פה אנשים וחברים שאני יותר מרגיל לראות. האנשים פה הם חברים שלי וכיף לי להיות ולעבוד איתם. בעצם, מעבר לעבודה האחרת שלי באמצע השבוע, אני כל סוף שבוע פה... זה מצחיק שאני תל אביבי, גר בעיר הזאת שמלאה במסיבות ובכל זאת אני פה. לא לבוא למועדון בסוף שבוע תמיד מרגיש לי מוזר. איך שהוא כל החיים מועתקים לפה. כצנחן, גדלתי בתקופה שהייתה בה צניחה חופשית ספורטיבית חזקה ומוקדם יחסית משכו אותי לקבוצה של רביעיית צניחה על הבטן. היינו נפגשים גם מחוץ לעבודה ולצניחה והיינו ממש צוות קטן. התאמנו הרבה, לפעמים 3-4 צניחות ביום והשתתפנו בתחרויות. למעשה, 250-300 הצניחות הראשונות שלי היו רק על הבטן ולא ידעתי שום סגנון אחר."   אורן אולי לא יעיד זאת על עצמו אבל כעובד טרמינל ובקרה אווירית במועדון צניחה חופשית פרדייב, הוא נחשב לאחת הדמויות הסמכותיות ביותר בכל הקשור למזג אוויר והפעילות האווירית בכלל. " לא נעים לי להגיד אבל אני בהחלט מכיר כאן ממש את הכול. אפילו את הבלת"מים אני מכיר... העבודה בטרמינל הכניסה אותי חזק להבנה של האוויר, תעופה ורוחות. אני באמת אוהב את זה ומחובר לאוויר, לאדמה ולרוחות של פרדייב. אני אתגעגע. לא מעכל עדיין שאני נוסע מכאן לשנתיים. טוב, הנה עוד משהו להתגבר עליו..."   לקראת הטיסה הארוכה שעומדת בפניו, קפצנו על ההזדמנות לחשוף עוד קצת פרטים אישיים ובעיקר איך הוא מתכוון להעביר את הזמן...

מוזיקה? " באופן כללי אני שומע בעיקר מוזיקה שמחה (MTV) ואוהב מאוד לשמוע שירים של בוב דילן". 
חומר לקריאה? "כרגע אני קורא ספר קצת כבד- "אדם מחפש משמעות" אז לטיסה נראה לי שאני אקח את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
מה הפריט הכי חשוב שאתה מעלה איתך למטוס? "מגבת, כמובן. סתם, המצנח שלי!"
למה הכי תתגעגע? "לאחיינים שלי".
צבע אהוב? "כחול".
ספורט מועדף? "כדורעף".  

שיהיה המון בהצלחה אורן! אנחנו כבר מתגעגעים...