שבע דקות בגן עדן- כך מתארת שנהב אבידר את החוויה צניחה חופשית במועדון פרדייב

שנהב אבידר, מתוך הבלוג  yeah right

שבוע שעבר חגגתי 34. קטסטרופה. הגיל הכרונולוגי הולך ומתרחק מאיך שאני מרגישה. ולעיתים מאיך שאני מתנהגת. לכבוד המאורע ב' החליט להפתיע אותי עם צניחה חופשית ובכך להגשים לי חלום ישן (לא מאמינה שכבר הפך להיות ישן, אשכרה יש לי מספיק מיילים כדי שיהפוך לחלום ישן..).  

כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה ולצערי לא יצא. מאז, אני עוקבת בקנאות ובקנאה אחרי סרטי דוקו של צניחה חופשית ו base jumping ברחבי העולם ובכל הזדמנויות תוהה איך זה להיות שם. ככה, בלי כלום, בין שמיים לארץ.  

הזמן חלף והשנים עברו והתחלתי להתבדח שמא אצליח לממש את החלום כשאהיה בת שמונים ומשהו וכמה מאכזב זה יהיה וקצת פתטי לחכות כל החיים כדי לעשות את זה. אחר כך הגיעה הקטנה ואז כבר התחלתי לפקפק האם בכלל לעשות את זה. מה יהיה אם יקרה משהו? מותר לי בכלל לקחת סיכון כזה? הרגיש קצת לא אחראי. היא כל כך קטנה ולראשונה בחיי הרגשתי שיש לי מה להפסיד אם חלילה יקרה משהו. וגם הפחד התחיל לקנן. פעם הוא בכלל לא היה פקטור, עליתי על כל רכבת הרים שיכולתי בלי למצמץ, ופתאום מצאתי עצמי חושבת פעמיים.

בכל אופן, הכול היה נכון עד לרגע שב' בישר לי שהוא הזמין לי צניחה חופשית ושאני הולכת לעשות את זה. בהתחלה לא האמנתי, אחר כך הדחקתי, ובסוף כשעיכלתי, נמרח לי חיוך על הפנים שלא יורד כבר שלושה ימים אחרי שזה נגמר...   כן, הייתי עושה צניחה חופשית שוב.

כלום לא מחק לי את החיוך מהפרצוף וכך עליתי על המטוס. קפצנו. והיו בדיוק שתי שניות של פחד ושל 'מה לעזאזל חשבתי לעצמי'. לא הספקתי לסיים את המחשבה ומצאתי עצמי עפה כשהרוח מותחת את כל איבריי ומלפניי רק הים והשמש.. היה פשוט מושלם. כך צנחנו חופשי, המדריך ואני, חמישים שניות בערך של נפילה חופשית ואז נפתח המצנח. פתאום בשנייה אחת, נהיה שקט. שקט מטורף כזה ששומעים את הנשימות של עצמך ואת המחשבות. הורדתי את המשקפיים והכל היה בהיר וצלול ונקי. באנגלית אומרים crystal clear. ככה זה הרגיש. קו החוף של עתלית פרוש לפניי. המושבים והקיבוצים שבסביבה מתחתיי. שדות מסודרים מלבנים מלבנים. מכוניות קטנות כמו לגו נוסעות על כביש קטן, כביש החוף. שמחתי לראות מלמעלה שגם לנו יש חוף ים בצבע טורקיז עם לגונות ולא רק לטורקים. סך הכל שבע דקות של אושר עילאי.   

לפני שעליתי למטוס הכנתי את הקטנה לצעוק וואוו מיד כשהיא רואה אותי מגיעה מהשמיים בחליפה אדומה (זה מאוד קל, היא כמו תוכי קטן כרגע. זרקו מילה פשוטה ותקבלו אתה אחר כך בריפיט כל היום). מה שקרה בפועל זה שאני צרחתי וואו והיא נתנה בי מבט של מי זו האישה הזו ולמה היא מתנהגת ככה.   

ביומיים האחרונים קיבלתי שלל מחמאות: משוגעת, פסיכית, עפה על עצמך, מתאבדת, מלכה, מטורפת, אמיצה, תותחית... אז אני רוצה לסכם ומכל זה אני בוחרת לקחת את האומץ. היה שווה כי היה כייף, כי הרגשתי חיה, כי זה נתן לי כוח ובעיקר שימח אותי מאוד. מאוד. מאווווד. לשאלה האם היית עושה את זה שוב? אני עונה כן. בהחלט.