צניחה חופשית היה מאז ומעולם תחום מרגש וספורט אקסטרים חווייתי במיוחד. גם בארץ ישראל הקטנה שלנו צניחה חופשית התפתחה עם השנים להיות ספורט מקצועי ורציני, בעיקר בזכות צנחנים וספורטאים מוכשרים כמו בועז גורן. בועז הוא בן קיבוץ החותרים, היום נשוי ואב לשניים. מי שמכיר את בועז כנראה גם שמע על הישגיו הגדולים בתחום הצניחה החופשית בארץ ובעולם ועל כך שהיה חלוץ סגנונות ה- Freefly וה- Freestyle בישראל.
לפני הכול, בועז מספר שמאז שהיה ילד קטן עסק בסוגים שונים של ספורט כמו גלישת גלים, רכיבה על אופני שטח, סקייטבורד ועוד. אל עולם הצניחה החופשית נחשף לראשונה רק אחרי הצבא: "הייתי אצל חבר בדרום אפריקה בקייפטאון, גלשנו, רכבנו על אופנוע ופתאום ראיתי צנחנים נוחתים באיזה שדה. נסעתי לשם עם אופנוע לראות על מה מדובר, הבנתי מה קורה ומייד הגעתי למועדון צניחה להירשם לקורס צניחה חופשית. יום אחרי כבר עברתי את הקורס הראשוני. עשיתי שלוש צניחות ועף לי התחת! לא האמנתי שזה כזה טוב!"
בתחילת שנות ה-90 נפתח מועדון סקיי-קלאב (שבמקומו קם מאוחר יותר מועדון צניחה חופשית פרדייב). כבן קיבוץ בחוף הכרמל זה רק היה עניין של זמן עד שפעילות המועדון הגיעה לתודעתו. בועז מספר: "בתור קיבוצניק עבדתי מחוץ לקיבוץ כדי לחסוך כסף לכל מיני טיולים ועניינים אישיים. עם המשכורת הראשונה שעשיתי הגעתי למועדון הצניחה ועשיתי קורס AFF. הקורס היה חוויה בלתי רגילה ואני זוכר ממש את כל השלבים ואת מי שהדריך אותי". בין המדריכים אותם הזכיר נמצאים גם מדריכי צניחה חופשית ותיקים היום בפרדייב: "שלומי פרל עשה איתי את הצניחה הראשונה שלי בקורס וערד בן דוד בטח זוכר את צניחה מספר 4 שעשיתי איתו שגם הייתה חווייתית במיוחד... לערד אז היו בסביבות ה- 500 צניחות ואני זוכר שהתפעלתי מזה לגמרי וחשבתי שזה טירוף". לצורך העניין, לבועז יש היום כ- 7500 צניחות חופשיות ולערד בן דוד, שעובד כמדריך צניחה חופשית במועדון פרדייב, יש היום מעל ל- 10,000 צניחות! לאחר שסיים את קורס הצניחה, הבין בועז שבכדי להצליח לצנוח לעיתים קרובות יותר ולהתקדם בספורט הוא יהיה חייב להצטרף לצוות מועדון הצניחה. לשמחתו, כישורי המסגרות שרכש כקיבוצניק, חריצותו הכללית והתלהבותו מעולם הצניחה היו כרטיס כניסה מהיר לעבודה. עד היום, מועדון צניחה חופשית פרדייב נהנה ממתקנים שונים שהיו פרי יצרתו של בועז.
במקביל לעבודתו והתפתחותו במועדון הצניחה (לימים גם היה אחראי סככת המקפלים) המשיך לצנוח ולבחון את התחום החדש והמסעיר בחייו. "אחרי שצנחתי 50-60 צניחות התחלתי להשתעמם. הבנתי את הקטע של לצנוח על הבטן וזה כבר פחות הדליק אותי. החלטתי לצנוח יותר לבד ולחפש ואריאציות שונות למה שלמדתי כמו לשכב על הגב ולהתהפך. מושג הפרי-פליי (Freefly) לא היה קיים עדיין בכלל בעולם אז חקרתי את התנועה באוויר בעצמי ולא ממש הבנתי מה אני עושה". במקביל באותה תקופה, רביעיית הצנחנים התחרותית של ישראל (שכללה את הצנחנים המוכשרים אלעד רוזנברג, יואב גבאי, אדיר גפן, מורדי ושלומי פרל כצלם). חזרה מאליפות העולם בטורקיה ואיתה חוויות מרגשות במיוחד ממה שראו שם. "הם סיפרו והציגו לנו קלטת וידאו של שני טיפוסים שעשו כל מיני דברים מטורפים באוויר. כשראיתי את זה לא האמנתי למראה עייני. אנשים צונחים על הראש, בעמידה, בישיבה ועוד כל מיני דברים מדהימים כמו ריצה באוויר. נדלקתי ומייד התחלתי לנסות בעצמי. ניסיתי כל מה שראיתי. חלק הצלחתי וחלק רק חשבתי שהצלחתי... בשלב מסוים ניסיתי לצנוח על הראש וזה הקסים אותי לגמרי אבל לא ידעתי איך לעשות את זה בצורה נכונה ולא היה כאן מי שיסביר לי. בימים ההם חשבנו בארץ שלהיות על הראש בזמן צניחה חופשית זה מה שנקרא פרי-פליי, ז"א שזאת רק תנוחה ולא עולם ומלואו...".
למי שתוהה מה היא צניחה חופשית בסגנון פרי-סטייל ו/או פרי-פליי, בועז גורן מסביר שהם בעצם אותו הדבר. ההבדל ביניהם הוא שפרי-סטייל היא הגדרה לדיסציפלינה תחרותית בה הצנחן מציג מול צלם תרגילים מובנים, אבל אם מוציאים מהמשוואה את המצלמה והתחרות זה בעצם הופך לפרי-פליי, כשהרעיון הוא טיסה חופשית ללא הגבלה בתנועה תוך שימוש בכל כיווני הנפילה באופן תלת מימדי . הפרי-סטייל דומה להתעמלות אומנותית, התעמלות קרקע ו/או לספורט הקפיצה האומנותית ממקפצות גבוהות לבריכה עמוקה. התחרות עצמה מחולקת לשני מסלולים: זכות או חובה. תרגילי החובה מורכבים מרשימת תרגילים שיש לעשותם לפי הסדר שנקבע מראש. ישנן הגדרות ברורות לכן גם השיפוט קל יותר. תרגילי הזכות הם סבב פתוח בו כול צנחן מוזמן להציג את הכוריאוגרפיה האישית שלו. מקצה מתחיל מהרגע שבו הצנחן עוזב את המטוס ונמשך 45 שניות. במידה ונשאר זמן לאחר סיום תרגילי החובה, המתחרה יכול להמשיך לחייך וליהנות אבל לא יקבל יותר ניקוד על הצניחה. למזלו של בועז, חבריו שרק חזרו מהאליפות בחו"ל סיפרו לו על אלוף העולם הסעודי שנתקלו בו בזמן התחרות ושיש בידם גם את הדרך ליצור איתו קשר. "עומר היה איש עתיר ממון וממש "פלייבוי" אמריקאי, חי את החיים הטובים. אני, בתור קיבוצניק עם 60 צניחות, פניתי אליו וביקשתי ממנו ללמד אותי את כל מה שהוא יודע. הוא הסכים בשמחה. לקחתי את כל הכסף שהצלחתי לחסוך ובמקום לנסוע לטייל באוסטרליה נסעתי אליו למועדון " Eloy" באריזונה לחודשיים. עשינו ביחד עבודה יום יומית של שמונה צניחות ביום במשך חודש וחצי. במשך 160 הצניחות בהן עבדנו "אחד על אחד" הוא העביר אותי דרך כל שלבי הבסיס וצירי התנועה בכל התנוחות. בסופו של דבר החיבור שלי עם עומר הגיע להיות מעבר לעבודה. התארחתי אצלו בבית והוא הפך לסוג של מנטור עבורי. כמו אבא בכל הקשור לעולם הצניחה".
לאורך תקופת התחרויות שלו, עבד בועז עם שלושה צלמי צניחה חופשית: יואב גבאי, אדיר גפן ורני גוט (לפי הסדר הכרונולוגי). תחילה, לקראת אליפות העולם הראשונה שלו בשנת 1997, חבר בועז אל צלם הצניחה יואב גבאי. כפי שהוזכר, ללא צילום הצניחה בסגנונות האלה, לא מתאפשרת תחרות ו/או הערכה כל שהיא של הצניחה. בשל כך, תפקיד הצלם הוא קריטי. "הצלם הוא אקרובט לא פחות מהמבצע. כל זווית צילום שהיא לא מדויקת מורידה ניקוד ולכן יש הגדרות ברורות לגבי עמדת הצלם מול המתחרה בכל תרגיל. זאת ממש זוגיות, עבודת צוות לצורך דיוק מושלם. הצלם נדרש להיות כל הזמן שנייה אחת לפני כי הוא צריך להיות מוכן בכל רגע לקראת התנועה הבאה שלי". בגלל הבדלי אופי מסוימים ומשמעותיים בין בועז ליואב גבאי, השניים נפרדו אחרי התחרות הראשונה ובועז מצא את בן זוגו החדש לצניחה- אדיר גפן (מדריך צניחה חופשית בפרדייב היום). עד שנת 2000 השניים עבדו יחד והתחרו באליפות העולם באוסטרליה (מקום 4), בגביע העולם בפורטוגל (מקום 4) ובאליפות אירופה (מקום 2). שנת 2000 הייתה שנה קשה לספורט הצניחה הישראלי בשל תאונת המטוס שארעה במועדון סקיי-קלאב. מכיוון שלא ערכו מספיק אימונים בשנה הזאת, תוצאות התחרות האחרונה היו נמוכות מהרצוי (בעיקר עבור בועז) וזוג הצנחנים החליט להיפרד. שותפו הבא לצניחה התחרותית היה הצנחן והצלם רני גוט. בועז מספר שאחת החוויות המרגשות שעברו אז הייתה הזכות להיות חלק ממשחקי העולם, שהם מעין מבחני כניסה לאולימפיאדה לסוגי ספורט שאינם אולימפיים ורק הטובים ביותר מכל ספורט מקבלים הזמנה. "בתחרות הזאת קפצנו ממסוקים, מכבש אחורי מיוחד והיו לנו רק 35 שניות של עבודה בגלל הגובה הנמוך יותר של המסוק. לצערי גם שם לקחנו מקום רביעי וזה כבר היה דיי מבאס כי שוב הגעתי למקום אחד לפני הפודיום..." למרות האכזבה משחזור המקום הרביעי כמעט בכל תחרות, הסתבר שדווקא נושא האימונים והמימון לאימונים היה אולי הקרב הקשה ביותר. "ברמות שאני שאפתי להגיע אליהן הייתי צריך להתאמן כל השנה ולצערי הרב לא היה לי מספיק כסף לזה. ידעתי איך להגיע לרמה הגבוהה וכבר הצלחתי להיות ממש גמיש אפילו בגיל 30, אבל כסף לאימונים לא היה לנו". לשם הבהרה, כשצוות צנחנים מתכונן להגיע לאליפות עולם הוא בדרך כלל מתכנן את שנת האימונים מראש. העניין כולל מחנות אימונים בארץ ובחו"ל, תחרות או שתיים ל"השתפשפות" והשיא הוא אליפות העולם. "כמות הצניחות שאני ואדיר עשינו לקראת אליפות העולם הייתה בערך 180 בעוד שהמתחרים שלנו עשו 1800... זה קנה מידה שקשה מאוד להתחרות בו. גם מבחינה פסיכולוגית, כשמישהו אומר שעשה מאות צניחות לקראת התחרות ואתה יודע שאתה עשית רק 200 זה נותן לך הרגשה לא נעימה".
תחרות צניחה חופשית, כמו כל ספורט תחרותי, מצריכה משאבים רבים שאינם קשורים רק בכלכלה. העניין כולל טיסה לחו"ל, מחיה במועדון הצניחה, חבילה של 200 צניחות מראש ואז לקום בבוקר, לצנוח עד הערב ולתחקר את כל הצניחות בכדי להתקדם. "עם הזמן הבנתי שאי אפשר כל הזמן להיות בשיא, יש עייפות וירידה באנרגיה גם מבחינה מנטאלית, כך שצריך לדעת איך לארגן את זה במידה הנכונה. לקחת יום חופש פה ושם, לצאת קצת בערב, להישאר חיוביים, ליהנות מצניחת חימום לא מחייבת בבוקר וצניחת סוף יום לשחרור. מומלץ גם לצנוח עם אנשים אחרים בכדי להמשיך ללמוד וליהנות מהדרך".
לאורך כל השנים, כמעט כל מי שנתקל בבועז הבין מהר מאוד שמדובר בספורטאי אמיתי וצנחן מוכשר ביותר. צנחנים גדולים (וחלוצי הפרי-פליי בעולם) כמו עומר אלהגלן (Alhegelan Omar) הסעודי ואולב זיפסר (Olav Zipser) הגרמני שהיו חלוצי הז'אנר בתקופה ההיא ומהם למד רבות, הביאו את בועז לרצות יותר מתמיד להשיג את החלום להיות אלוף עולם בצניחה חופשית. " המטרה שלי הייתה להיות אלוף עולם ולא עניין אותי כלום חוץ מזה. עבדתי רק במועדון הצניחה, לא חסכתי כסף, לא היו לי מערכות יחסים, לא הייתי יוצא או שותה אלכוהול. הלכתי לישון מוקדם כי ידעתי שבבוקר צריך לקום להתאמן. רצתי ורכבתי על אופניים כדי לשמור על הכושר (למרות שאת זה עשיתי גם לפני) ותרגלתי יוגה שלוש פעמים בשבוע. הבנתי שהיוגה עוזרת לי להתקדם בצניחה והתמדתי בזה. הגעתי לרמות גמישות ממש טובות ובדרך מצאתי גם את החיבור שמעבר. יוגה זה המון כוח, נשימה, עוצמה וריכוז. האימון והיכולת להחזיק את הגוף בפוזיציות קשות בו בזמן שאתה כולך רך מודע נושם ומכוון- בדיוק כפי שנדרש בזמן צניחה חופשית".
לאורך תקופת התחרויות נסע בועז כארבע פעמים בשנה למחנות אימונים, תחרויות ואליפויות עולם בחו"ל. הוא הביא לארץ ידע נרחב בצניחה חופשית שלא היה קיים כאן בארץ לפני כן ואנשים רבים החלו להתעניין בתחום המלהיב הזה של צניחה חופשית בסגנון פרי-פליי ופרי-סטייל. בעקבות ההתעניינות הגוברת ובעזרת הידע הרב שרכש עד כה, החליט שהגיע הזמן לקדם בצורה רצינית את סגנון הצניחה בישראל. הוא הקים יוזמה חדשה של מערכי שיעור מסודרים, הדרכה אישית ותחקור צילומי הצניחה, בדומה מאוד לדרך הלימוד שעבר הוא בעצמו עם גדולי הצנחנים בעולם. "אני מאוד מאמין בלמידה מסודרת. כמו שאני ראיתי את זה, תמיד היו שתי אסכולות בצניחה. האסכולה שלי אמרה שבצניחה חופשית אם לא עושים את זה טוב עדיף פשוט לא לעשות. מבחינתי, אם לא הצלחת לעשות את מה שלימדתי אותך, אל תתקדם לדבר הבא. מהצד השני הייתה האסכולה שאמרה שצניחה חופשית נועדה בעיקר לכיף ואין צורך לעבוד קשה מידי. הם העדיפו לצאת מהמטוס ולהשתולל גם אם לא ידעו לעשות את זה טוב. אני חושב שמי שאני הדרכתי וישבתי לו על הראש לעבוד לפי השלבים שלימדתי, בסופו של דבר יצא עם בסיס טוב יותר והיה גם צנחן טוב יותר. צניחה חופשית זה לא פשוט כמו ריצה בחוף כך שאם אין לך בסיס טוב עדיף שלא תעשה את זה. אני מאמין בלמידה ובלעבור את כל הדרך ".
שנת 2002 הייתה שנת התחרויות האחרונה של בועז. אחריה המשיך לעבוד כמדריך טנדם במועדון צניחה חופשית פרדייב. לאורך השנים ובמקביל לעיסוק בצניחה חופשית המשיך להשקיע גם באהבתו השנייה בחיים- רכיבת שטח על אופניים. "מבחינת תחומי עיסוק, זה לא שעשיתי הסבה חזרה לאופניים כי עסקתי בזה עוד לפני שצנחתי, כמו גם ריצות ארוכות וגלישת גלים כבר מגיל 10. צניחה חופשית היה עוד משהו שהצטרף ושהתמקדתי בו כמה שנים אז זה הפך לפוקוס המרכזי. רכבתי והתחריתי ברכיבת שטח וטריאתלון במשך מספר שנים ואפילו הייתי אלוף הארץ פעמיים או שלוש ברכיבת שטח (דאון-היל) לגילאים שמעל 30". כשסיים להתחרות בצניחה, בשנת 2003 הקים את בית הספר הראשון בישראל לרכיבת שטח ואת החברה שלו - "עז הרים". בדומה מאוד לשיטת הלימוד שהעביר בצניחה החופשית, בית הספר לרכיבה היה מושתת על מערכי שיעור מובנים, חלוקה לרמות שונות של קורסים ולמידה בעזרת צילום ותחקור. גם כאן, בית הספר לרכיבה לא היה מיועד לרוכבים מתחילים, אלה למתקדמים שביקשו ללמוד איך לעשות את מה שהם עושים בצורה טובה ומקצועית יותר. "יצרתי מודל שלא היה קיים פה לפני כן. הניסיון שלי יחד עם העובדה שהייתי מחובר לרוכבים הכי מקצועיים בארץ שיפרו וייעלו את היכולת שלי גם להדריך. זה כיף לא רגיל להדריך ואני נהנה מזה מאוד. לומדים מזה כל הזמן ואין סוף להתפתחות". עם הזמן, בית הספר לרכיבה התפתח לפעילויות אחרות מעבר להדרכה ובסופו של דבר הגיע לשלושה כיוונים שונים: הדרכה, הפקות ופעילות תחרותית ותכנון מסלולי אופניים. "בשנתיים האחרונות קצת נמאס לי לעבוד עם רוכבי אופניים אז פניתי לכיוון של תשתיות והקמת פארקים לאופניים. בגדול, הסתכלתי על הענף וראיתי שיש המון רוכבים והמון אופניים אבל אין תשתיות מספקות. זיהיתי את הוואקום הזה ונכנסתי אליו. פרשתי מהחברה הקודמת (נשארו שאר השותפים) והקמתי את "עז הרים- תשתיות רכיבה" שכל כולה מתמחה רק בתשתיות לרכיבה. העבודה העיקרית היא הקמות ותכנון מסלולים ופארקים לרוכבי אופניים מסוגים שונים ולאחרונה גם לסקייטבורד".
למרות שבשנים האחרונות עיסוקו המרכזי הוא בפיתוח והתקדמות החברה אותה הקים, צניחה חופשית הייתה ותמיד תישאר חלק גדול וחשוב מחייו. קשה להשוות בין שני תחומי אקסטרים אהובים אבל בועז בכל זאת מודה שהמשיכה לתחום של צניחה חופשית הייתה כנראה בלתי נמנעת. "מגיל צעיר חלמתי לעוף. רציתי להיות טייס, גידלתי עופות דורסים ואפילו הייתי צפר. הייתי ממש מומחה לעופות דורסים והופעתי במגזינים שעוסקים בתחום. הייתי ממש פריק של כל דבר שקשור בשמיים כי תעופה זה משהו שתמיד משך אותי. כמובן שנמשכתי באופן טבעי לצניחה חופשית ומצאתי את תחושת המעוף במיוחד בתחום של הפרי פליי. רכיבה על אופני שטח קשורה יותר לכושר, סיבולת, נופים, אבק וריחות ממקומות אחרים".
אתה מתגעגע לצניחה? "אני תמיד ייהנה לצנוח אבל אני כבר לא שם. בשביל לעשות עוד תחרות אחת אני צריך שוב להתמקד בזה בצורה רצינית ואני לא יכול לתת את זה יותר. בשנת 2008 נולדה לי בת, חודש אחר כך התחתנתי ושנה ו-7 חודשים לאחר מכן נולד לי גם בן.
מזהה בהם משהו ממך? "כן לגמרי, אני מזהה את עצמי בהם. ככה זה גנים! הם חובבי אופניים, טיולים, ים ועוד. הם סופגים את האווירה מהבית ומן הסתם מחקים את ההורים שלהם. על קיר החדר שלהם יש שתי תמונות גדולות שלי על רקע עננים אז הם יודעים גם קצת על העבר שלי. אם להיות אלוף עולם הייתה פעם המטרה העיקרית שלי, היום המטרה היא הבית המשפחה והעסק. החוכמה היא להשיג את המטרה הזאת ולהמשיך להתעסק וליהנות מהדברים שמסביב. אני תמיד חושב קדימה ומחפש לאן עוד אני יכול להתפתח..."