גידי שפרוט שרגיל לשתוק בכבישים הגיע לצעוק בשמיים...6.7.11 בלייזר

גידי שפרוט עושה צניחה חופשית, 6.7.11, מתוך עיתון בלייזר ואתר ynet.
גידי שפרוט המריא לגובה 16 אלף רגל כדי להתנסות ב"טנדם סילון", צניחה חופשית הארוכה ביותר שניתן לחוות בישראל. שפרוט החליט לתאר באופן מדויק ביותר את התחושות וההרגשה שעברה עליו במהלך כל התהליך שעבר במועדון פרדייב. 
"הכדור הוא עגול. עכשיו זה סופי, מוכח, ודאי ומוחלט. התובנה הזאת אולי לא מחדשת כלום לאף אחד, אבל אין מה לעשות: היא עברה בראשי לרגע כשישבתי על סף דלת מטוס בגובה 16 אלף רגל וראיתי את קו האופק שהלך והתעגל ככל שהעין הרחיקה ראות. בין סוליות הנעליים שלי לבין האדמה שמתחת הפרידו כמעט חמישה קילומטרים של אוויר. מגובה כזה יכולות העיניים לתפוס את מפרץ חיפה, בהמשך את ראש הנקרה, ואז הנמל של צור, והחרמון מזרחה משם את קו האופק. ממש מתחתי מרחב אינסופי של שדות, חממות, פרדסים ומטעי בננות. הקו הדק והשחור הוא כביש החוף, לצידו מסילת הרכבת לחיפה, הכרמל הירוק והכרמל השחור, וברקע הצבע החולי של הרי עבר הירדן. מבט דרומה והנה המגדלים של תל אביב, טובלים בעננת הערפיח שלהם ובמערב הים מכסיף עד קו האופק. זה היה יום מושלם מכל בחינה. רוח קלה, שמיים כחולים ועננים פזורים בגובה נמוך. יום אידיאלי לעשות את החוויה האולטימטיבית שנקראת "טנדם סילון", צניחה חופשית הארוכה ביותר בישראל. נפילה חופשית מדהימה בת יותר מדקה בין שמיים לארץ. לא, אתם לא מכירים כזה. הצניחה שחלקכם עשיתם בצבא היתה מגובה 1,200 רגל, שזה 400 מטר. אם היה לכם אומץ לקפוץ ממטוס לצורך צניחה חופשית, בטח עשיתם את זה מגובה של 12 אלף רגל. לקראת ההמראה התיישבתי על רצפת המטוס עם עוד חמישה צונחים פעורי עיניים שהיו רתומים למדריכי צניחה חופשית שלהם ממועדון "פרדייב", שאחראי לשיגעון המאורגן להפליא הזה. לחלק מהזוגות הוצמד גם צלם שתיעד בתמונות ובווידאו את כל תהליך הצניחה, משלבי התדרוך והתרגול ועד הנחיתה. אם אי פעם תאזרו את האומץ והממון הדרושים כדי לקפוץ ממטוס, קבלו עצה חשובה ממי שכבר היה שם: אל תחסכו על התיעוד. החוויה אמנם נצרבת בתודעה אבל בניגוד לוידאו מהחתונה שלכם, את הסרט הזה תרצו לראות ולהראות שוב ושוב. כשמד הגובה הראה 12 אלף רגל התרומם התריס השקוף שסוגר על דלת המטוס, חמישה גושים אנושיים קטנים התרחקו מאיתנו בידיים פרושות, נתונים לחסדי האוויר וכוח המשיכה. דלת המטוס נפתחה שוב, ומערבולות אוויר קפוא חדרו פנימה בהשתוללות מחרישת אוזניים. ביני לבין הקור ששרר הפרידו רק סרבל ירוק, משקפי צניחה חופשית עם שפיצים וקסדת בד. בטיימינג מושלם, אחד משני צלמי צניחה חופשית שליוו את הטנדם הסילוני שלי אחז במשקוף הדלת ויצא החוצה כדי לתפוס זווית טובה יותר.  
עוברות פחות מעשר שניות מרגע עזיבת המטוס ועד שהגוף שלך מגיע למהירות הנפילה הסופית, שעומדת על כ־200 קמ"ש. הנפילה הזאת נמשכת הרבה אחרי שאתה מגיע למהירות המקסימלית, ומסתיימת רק ברגע שהמצנח נפתח. בין לבין אתה פשוט שוכב על מזרן שעשוי מכל האוויר שבעולם. עברה יותר מדקה עד שהמדריך שמאחור ביקש ממני להצליב את הידיים על החזה ופתח את המצנח. במהלך פרק הזמן הקצר אך האינסופי הזה הספקתי להתנסות קצת בשינויי כיוון, לעשות פוזות לצלמים ולנשום טוב־טוב את הנוף. אני חושב שאין בנאדם שלא חלם פעם שהוא נופל, מין סיוט כזה של חוסר שליטה. כשזה קורה לי אני בדרך כלל מתעורר בבת אחת, ולא מצליח להיזכר למה או מאיפה נפלתי. אבל את החלום של צניחת הטנדם סילון יהיה לי קשה לשכוח. חלום חזק, מסעיר, מרגש וממש לא מפחיד.